בראש רשימת רבי המכר הספרותיים של 2012 נמצאים שלושה ספרים מתורגמים. אחד אפור מגוון, השני בן מאה, והשלישי קשור בחוטים.
גילוי נאות מספר אחד: לא קראתי אף אחד מהם. זאת אומרת ניסיתי אבל לא הצלחתי. אולי בגלל שאני חובש כיפה וחמישים הגוונים של האפור לא הסתדרו לי עם השחור והלבן. ואולי בגלל העובדה המרה שקשה לי, פשוט קשה לי לקרוא ספרות מתורגמת. לא יודע למה. את גרוסמן אני בולע בהתפעלות, את מירה מגן ואשכול נבו אני שואב בהנאה וכשאני מנסה מתורגמים משהו נתקע לי. לא יודע למה. אולי כי זו לא ממש עברית?
דבר אחד בטוח: כואב לי לראות שהוצאות הספרים, שאמונות על המשך חייו התרבותיים של עם ישראל, עם הספר, ביד אחת שולחות מכתבים נימוסיים ליוצרים ישראליים חדשים ש"קראנו אבל לא תודה, זה לא נמצא בתוכניות שלנו השנה" וביד השנייה מתרגמות בסיטונות. כל מה שנמכר בהצלחה ברחבי העולם מתורגם אצלנו. כך זה עובד. מה שהם צורכים גם אנחנו נדרשים לבלוע.
הנה למשל, רשימת רבי המכר שפורסמה בידיעות אחרונות שבועיים לפני שבוע הספר 2013. ספר ישראלי אחד ותשעה (!) מתורגמים:
מתוך ידיעות אחרונות 24.5.13
האמת היא שכך זה נעשה כבר עשרות שנים, ולא רק בעולם הספרות אלא גם בתעשיית הבידור הטלוויזיונית שמייבאת פורמטים, רובם חלולים, מאחותנו האמריקאית, בתעשיית הסרטים, התיאטרון, המוסיקה ובעצם, היכן לא?
רבים ודאי יאמרו – מה הבעיה? ספרות היא ספרות וסרט הוא סרט ולמה שנקרא רק מה שנכתב כאן? אתה חשוך שחי במאה הארבע עשרה?
אז האמת היא שאין לי בעיה. שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אפילו בנותיי הקטנטות יודעות כבר לומר שעל טעם וריח אין להתווכח. למרות שאני לא מבין בכלל איך אפשר להשוות משפט סתום כמו "למרות היותו השיהוק האחרון של בורגנות העסקים הגבוהה, שמתרבה אך ורק בגיהוקים מהוגנים ונטולי מידות רעות…"(אלגנטיות של קיפוד. מוריאל ברברי) לבין "אילן הסביר לו שיש מילים נרדפות (גם צייר לו אותן, אחיותיהן רודפות אחריהן), ובגיל שלוש למד אדם שלירח אפשר לקרוא גם סהר ולבנה. שבלילה יש חושך ואפלה, ואפילו עלטה." (אישה בורחת מבשורה. דויד גרוסמן)
נכון. שניהם כתובים בעברית. אבל באמת, אפשר להשוות? הספרות המתורגמת מצטיינת ביכולת לספר סיפור מעניין, ייחודי. משהו ש"לא שמענו עדיין". והאמת היא שיש כמה ספרים שנכתבו ברחבי העולם ואני שמח שעשו אלינו עלייה. הנביא של ג'ובראן חליל ג'ובראן, למשל, או האדם מחפש משמעות של ויקטור פראנקל ועוד כמה קלאסיקות שאני שמח שנמצאות על מדף הספרים שלי.
אני זקוק לארומה של העברית. אבל זו רק דעתי. יש כאלה שמסוגלים לקרוא רק ספרות מתורגמת.
אבל הבעיה האמיתית שלי איננה רק עם תרגומים, הבעיה צצה כשאני מתחיל לעשות הקשרים בין התרבות שאנחנו צורכים לבין איך שאנחנו נראים, אתם יודעים, מתחת לפוזה הכאילו אוניברסלית שלנו. את חוסר היכולת של הנוער שלנו, למשל, להתרכז יותר מכמה דקות ברעיון שאין בו מאה הרוגים או כמה נשים לבושות חצי חינם, או את הזלזול ההולך וגובר במדינתנו בתפקיד המורה, ההורה, הסופר, הרב, הפרופסור או כל מי שיש מה ללמוד ממנו באמת.
קליפ ביוטיוב הוא מגניב. איש מלומד שמסביר רעיון עמוק הוא "חופר" או "עודר".
למה כל כך קשה לנו להיות בפוקוס? למה אנחנו חיים בדור בו חמישית מתלמידי בית הספר צורכים כדור פסיכיאטרי שעוזר להם להתרכז?
עדיין, אבל, מה הבעיה?
הבעיה היא שלפעמים, כך אני חש, החופש התרבותי, הספרותי, האומנותי, נעשה כל כך מקודש בעיני אנשים, יותר מאשר המוסר, החינוך ופני החברה העתידית. אם מישהו כתב, צייר או פיסל, במילים אחרות הוציא לאור את פנימיותו, רגשותיו ודעותיו וכו' אז מיד אנחנו נזעקים לזכותו לפרסם את הגיגיו בכל מקום.
ואם הם חולניים? ואם הם משפיעים לרעה ונוגדים את הערכים שלנו?
לפני כשבע שנים פירסמה גלריה חיפאית סדרה של ציורי טבע בינוניים במיוחד שצייר איש מפורסם מאוד. היטלר שמו, או יותר נכון ימח שמו. הגלריה הזו ממומנת ע"י משרד החינוך שגם גיבה את ההחלטה, בניגוד לראש העיר, יונה יהב, שנזעק.
אתם מבינים למה אני מתכוון כשאני אומר שהאומנות ניתפסת כגבוהה מהמוסר?
ויש כמובן עוד מיליארד דוגמאות, החל מ"הסוחר מוונציה" שכולו עלילת דם אנטישמית ומוצג בהבימה, התיאטרון הלאומי, ועד עירום בוטה בשם האומנות.
תגידו, התרבות היא מעל הכל? ממתי?
גילוי נאות מספר שניים: לפני כמה חודשים יצא לאור רומן הביכורים פרי עטי "אייכה", זה שמו. הספר יצא בהוצאת "רימונים".
אהה, תפסנו אותך, אנחנו כבר רגילים שהסופרים מתבכיינים שמוכרים אותם ארבע במאה, אבל אתה בא עם טיעון אחר – את כל המאמר הזה אתה כותב כדי להתבכיין שאתה צריך להתחרות בחנויות מול סיפרות שיש לה יותר קונים משלך, זה העניין, אה?
לא, זה לא העניין, שתבושם לה הסופרת הבריטית המהוללה, עיני לא צרה ברווחים שלה. עיני כן צרה על אותם מאות אלפי הקוראים שקוראים או בעיקר קוראות את ההעדפות המיניות הסאדו – מאזוכיסטיות שלה ומקבלות בכך מסר: יש לזה מקום. זה חלק מהתרבות, זו חלק מהמחשבה הפתוחה, מהעולם הפתוח ומראייה נאורה של יחסים. בעיניי לפחות, מדובר בספרות בינונית ומטה שלא מצדיקה תרגום אלא מצריכה בעיקר הוקעה.
באתר מאקו התפרסמה כתבה שמביאה את הנתונים הנ"ל ומתייחסת בין השאר גם לספרי נוער. הנה הדברים: "מנכ"ל צומת ספרים, אבי שומר, מנסה להסביר את התופעה: "בשנים האחרונות הסופרים וההוצאות לאור פיתחו את הנוסחה לגבי מה שהנוער רוצה לקרוא. אם לפני מספר שנים חשבו להוציא מחדש את ספרי אריך קסטנר, דבורה עומר וחסמב"ה, התברר שהציבור הצעיר רוצה יותר כיוון של פנטזיה. חייבים לומר שבכל הספרים החדשים של הנוער יש סקס מוסווה – ולנוער זה גורם רצון להשתתף בזה. הורים אמרו לי שהם נדהמו לגלות את התכנים האלה, למשל בספרי 'משחקי הרעב'". שהיא, כך נאמר קודם בכתבה הסדרה לבני נוער הנמכרת ביותר ב 2012.
אמרתי לכם. הבעיה שלי מתחילה כשאני יוצר הקשרים. האם אין הקשר בין כמות הבגידות בחברה לבין התרבות שמזלזלת בקדושת הקשר הזוגי ומעלה רק את הריגושים והבגידות על הבמה?
טוב, אם זה בסדר מבחינת כולם שילדינו מתנסים מינית בגיל 13-14 אז בסדר, בואו נמשיך לקנות להם ספרים שיש בהם סקס מוסווה.
אה? זה לא בסדר מבחינתכם? הייתם רוצים אחרת? אז למה כולם שותקים וקונים?
הכי קל זה להגיד שאין לנו שום דבר לעשות בעניין. זה לא נכון. בשנים האחרונות הופקו בישראל סדרות מקוריות ומיוחדות מאוד, בעלות גוון נקי, בלי הכיעור והכנסת השוליים או החולי לתוך המיינסטרים. סדרות כמו: סרוגים, במרחק נגיעה, פלפלים צהובים, שביתה ועוד, נתנו לצופה הישראלי עניין בלי להעלות את הצחנה מעלה מעלה. כך גם בספרות הישראלית היפה שנכתבה בשנים האחרונות. זו שגורמת להתרגש משמחה ולא מזעזוע. זו שלא רק מעבירה מסרים מעובדים, אלא גם מעלה את קרנה של העברית והיופי האינסופי הטמון בה.
אינני מציע הפיכת התרבות בישראל לאיראן החשוכה, אינני מציע "אח גדול", צנזור שיגיד לנו שהאח הגדול הוא זבל תרבותי, אלא רק מבקש וועדה אחת שתשב במשרד החינוך / התרבות ותחליט עבורנו מה ראוי שנכניס למוח הסופג של ילדינו ומה לא. נכון. בתוך "מה לא" ודאי שיש גם תוצרת כחול לבן אבל בכל זאת, הצורך ללכת לקצוות החברתיים ולהעלות משם את הזבל אל תוך שעות הפריים טיים או אל מדפי הספרים לא נולדו לדעתי בהוויה הישראלית אלא יובאו.
אולי אז, חכמת הסופרים תפסיק להיות סרוחה בעיני רבים? אולי אז סופרים יוכלו לחיות ולהשפיע על תרבותם? אולי אז יצמחו לנו עוד כמה משוררים וסופרים מוכשרים? אולי נחזור להצדיק את השם "עם הספר"?
יותר משאני מאמין במחאה על המצב הקיים אני מאמין בלעשות טוב. שבע שנים מחיי הקדשתי לכתיבת רומן שלא מתעלם מהרע אלא מקדש את הטוב. שעושה מקום לגווני הרגש האנושי, לחיפוש, לכמיהה לטוב. יש כל כך הרבה רע בעולם. אולי הגיע הזמן להפסיק להאכיל אותו?
עד שתקום הוועדה, או מינימום דיון ציבורי עמוק בנושא ההשפעות הזרות על חיינו, דעותינו ועל החיבור שנובע מכך עם הישראליות, הצבא, ההסטוריה, היהדות ועוד, אני מתחייב לא להכניס אותם הביתה. שידפקו בדלת כמה שהם רוצים, אני אשאל מהיכן? אם יענו בעברית עם מבטא, שישארו בחוץ.
ארצה לסיים בדבריו של הרב קוק על הספרות הישראלית וקדושתה. אין מילים מדוייקות משלו:
אי אפשר לספרות הישראלית שתצליח בלי התקדשות הנשמות של הסופרים. כל סופר שאינו עמל לטהר את מידותיו, לזכך את מעשיו ואת רעיונותיו, עד שיהיה עולמו הפנימי מלא באור וטוב, לא יוכל להקרא בשם 'סופר' באמת. הספרות צריכה להחצין את הפנימיות ולצורך כך צריכה הפנימיות להבנות.
אם חפצים אנו להחיות את הספרות הישראלית המקורית, עלינו לבוא מן הקדושה אל הספרות. יבוא היום והספרות תתקדש. יתרומם העולם ויכיר את כוחה הגדול של טהרת הסופרים. יתבעו אנשים רבים מן הסופרים להשתנות, יכירו את השקר והזוהמה שמתחבאים מאחורי סגנונות ספרותיים יפים.
תפקיד הספרות והאומנות היא לבטא את כל מה שמסתתר במעמקי נפש האדם, וכל זמן שחסר רגש אחד קטן, שעדיין לא יצא לאור, מחוייבת התרבות לבטאו ולציירו.
אמנם ברור שחובת הגילוי והחשיפה תקפה רק לגבי רגשות פנימיים שבגילויים הם מבסמים את אויר המציאות, אבל אותם רגשות פראיים, שמזהמים בריחם הרע את העולם, אותם צריך לקבור ולכסות, ואוי לו למי שמשתמש באומנות למען הרבות כיעור ונבלה בעולם.
אייכה | משה שרון 