ביום ראשון האחרון, 17.2, התכנסו למעלה ממאתיים משתתפים לחגוג עמי את צאתו לאור של "אייכה", לאחר 7 שנים של עבודה קשה. בין המשתתפים הרבים, תלמידיי, משפחתי וחברים נכחו גם הסופר אשכול נבו, המשוררת אורית גידלי, מנכ"ל הוצאת רימונים יעל שכנאי, ענת לב אדלר מידיעות אחרונות ועוד רבים וטובים…
אחרי קבלת הפנים הראשונה התיישבו כולם באולם הגדול של סמינר הקיבוצים.
בהתרגשות גדולה מדי ואינסוף גמגומים עליתי לבמה והתחלתי לספר כיצד התעצבה האהבה שלי לספרות ואת 7 השנים בהם נוצר אייכה.
משה שרון מספר על כתיבת אייכה
סיפרתי על הכתיבה ועל הנסיעה להודו כדי לכתוב אותה ולאחר החזרה מהודו על סדנאות הכתיבה עם אשכול נבו ואורית גידלי. סיפרתי על המפגש המפעים עם אורית ועל המתנות שהיא נתנה לי ואז היא עלתה לספר על חוויותיה מאייכה. קודם תמונה ואז מה שאורית אמרה:
אורית גידלי על "אייכה" של משה שרון
והנה מה שאמרה אורית גידלי על "אייכה" של משה שרון:
"מכל ההמון מילים והסיפור המפליא של הספר הזה, המילים "שבע שנים", שבע שנים לעבוד את הספר הזה, זה מספר מיתי כי באמת נכנסת פנימה. מי שנכנס כדי לומר יוצא מהר ומי שנכנס כדי לגלות – נשאר שבע שנים. כשקיבלתי את הספר ליד מעבר להתרגשות הגדולה כי אני מכירה את הטיוטות ומכירה את הלהט ואת הנכונות להשתנות לא רק לשנות את הספר אלא להשתנות איתו והתרגשתי ופחדתי כי חששתי שזה בכל זאת נשען על התשוקה הגדולה שלך להגיד.
ואז פתחתי את הספר ונפלה עלי סימנייה עם איזה דבר תבונה על כך שצריך לתת הרבה, משהו עמוק. נשמתי עמוק ונכנסתי לספר ואז ראיתי שאתה פשוט גורם לכל החכמים הקלאסיים לקרוס בתוך הספר הזה, הגורו ההודי כדוגמא מאוד חזקה, והם קורסים כי הם שוכחים, כמו שאומרים החכמים ההודים להצליף בכבשה המפגרת, הם שוכחים להיות אנשים ברגע הנכון ולדאוג לאהוביהם ולהיות שם.
הדבר השני שאתה מגלה בספר הזה שזה באת להגיד והספר הזה רוצה להעביר חכמה אבל החכמה היא באהבה וזה משהו שהצליח לקרות בספר, כ"כ התרגשתי לגלות את זה כי הרגעים החזקים הם הרגעים של אריאל, הם הרגעים שבהם הוא מצליח להגאל מהמצב ההתחלתי והנורא שבו הוא נמצא כבנאדם וזה הרגעים שקורים בתוך יחסים כמעט כנגד עצמו. וזה כ"כ יפה שהחכמה הזו מתהפכת בחוויה של הקורא, מה שרצינו קרה, שזה קורה בחוויה של הקורא, נדמה לי שבשיחה שלי עם אשכול הוא ניסח זאת יפהפה שזה לא "אייכה" אלא "אייך".
מה זה אייכה? זה קולו של האלוהים ההולך בגן, זו השאלה האלוהית הראשונה, ואלוהים זה משהו מאוד אבסולוטי ומאוד חזק ונשגב, והאישה הזו, נעה הזאת, היא בעיקר לא יודעת וזה נפלא שמה שקורה בשביל הקורא שלך בספר קורה באיזור הזה.
ואני חושבת שאחד הרגעים שבהם הספר הוא חזק הוא הרגע בו הספר מוכן להודות במפלתו, ז"א שיש את הרגע הזה, שהחכמה מתנגשת עם האהבה, שנועה שאוהבת את אריאל לא הולכת אליו כי היא לא רוצה לקחת גבר של אישה אחרת. אפשר להתווכח על הרגע הזה המון ולקרוא אותו מאלף כיוונים, אבל בעיניי זה הרגע של הטעות הגדולה כי זה רגע שבו אתה עובד מהחכמה, מהסופר אגו, ממה שאתה יודע שנכון, ממה שאפשר לעשות לו סימנייה. בעוד שהטוב האלוהי, האבסולוטי של הספר הזה בנקודה הזו זה מה שטוב לאריאל ומה שטוב לנעה, זה מה שבאמת טוב אבל אתה חייב למצוא אותו לבד.
כשגמרתי את הספר הזה התרגשתי כ"כ שזה קרה, אני לא יודעת, צריך להמציא תפילה, תפילת הודיה, כי צריך לעבוד 7 שנים כדי שזה יקרה, שזה לא יהיה להגיד, שיהיו יחסים אמיתיים.
וגם הכנתי לי סימניה שאני אשאיר לך אותה במקום חיבוק שאתה לא מרשה. זו סימנייה ריקה וכשאתה גומר את הספר אתה זורק את הסימנייה החכמה ואתה יודע שאתה צריך לכתוב את הסימנייה שלך ואתה יודע שקיבלת דרך האנושיות הרבה מאוד תבונה אבל היא תועיל אם תדע מתי להשתמש בה ומתי לא.
אני מתרגשת איתך ובזכותך ותודה רבה."
הקהל מקשיב לדבריה של אורית גידלי על אייכה
לאחר אורית סיפרתי על משבר הכתיבה שעברתי לאחר סיום הלימוד אצל אורית ואשכול. נראה היה לי שהספר ממש לא צנוע עבור מי שאני היום, אדם דתי ומרצה לקבלה, ולא ידעתי מה לעשות, מבחינתי לנקות את הספר היה בלתי אפשרי. אם זה לא הספיק נתקלתי בטקסט של הרב קוק שעוסק בספרות ולאחריו לא יכולתי לכתוב בכלל:
הרב קוק על הספרות והתרבות
אי אפשר לספרות הישראלית שתצליח בלי התקדשות הנשמות של הסופרים.
כל סופר שאינו עמל לטהר את מידותיו, לזכך את מעשיו ואת רעיונותיו, עד שיהיה עולמו הפנימי מלא באור וטוב, לא יוכל להקרא בשם 'סופר' באמת.
הספרות צריכה להחצין את הפנימיות ולצורך כך צריכה הפנימיות להבנות.
אם חפצים אנו להחיות את הספרות הישראלית המקורית, עלינו לבוא מן הקדושה אל הספרות.
(אורות, אורות התחיה, פרק לז)
יבוא היום והספרות תתקדש. יתרומם העולם ויכיר את כוחה הגדול של טהרת הסופרים. יתבעו אנשים רבים מן הסופרים להשתנות, יכירו את השקר והזוהמה שמתחבאים מאחורי סגנונות ספרותיים יפים.
רוח הטומאה יעבור, וכל סופר יתחיל להעריך את הרוממות והקדושה שבעבודתו, לא יטבול עטו בדיו בטרם יטהר את מחשבתו, יקדים הרהור של תשובה ליצירתו, אז תצא היצירה בטהרתה, ורוח הקודש תחול עליה.
(אורות, אורות התחיה, פר לז')
תפקיד הספרות והאומנות היא לבטא את כל מה שמסתתר במעמקי נפש האדם, וכל זמן שחסר רגש אחד קטן, שעדיין לא יצא לאור, מחוייבת התרבות לבטאו ולציירו.
אמנם ברור שחובת הגילוי והחשיפה תקפה רק לגבי רגשות פנימיים שבגילויים הם מבסמים את אויר המציאות, אבל אותם רגשות פראיים, שמזהמים בריחם הרע את העולם, אותם צריך לקבור ולכסות, ואוי לו למי שמשתמש באומנות למען הרבות כיעור ונבלה בעולם.
(עולת ראיה ב', ג')
מתוך הספר ניצוצות
לבסוף, אחרי מאבקים עם עצמי החלטתי למחוק ולשנות, נכנסתי לתהליך ארוך של שכתוב, שלחתי לאנשים לקרוא, תיקנתי ואז… שלחתי ל 19 הוצאות לאור. 3 השיבו בחיוב. אחת מהן, הוצאת רימונים של יעל שכנאי. בשלב הזה עלתה יעל ודיברה על הוצאת הספר לאור:
יעל שכנאי, מנכ"ל הוצאת רימונים
והנה מה שאמרה יעל שכנאי, מנכ"ל הוצאת רימונים על "אייכה" של משה שרון:
"אני חושבת שהרגישות של משה ניכרת גם בכתיבה בספר, כל הדמויות שנמצאות בספר, גם דמויות המשנה וגם הדמות של הגיבור הראשי, הדמות המרכזית, כולם רגישים לזולת, כולם רגישים לעצמם. הרגישות והנדיבות של הדמויות היא עצומה.
הספר הזה נראה שהוא סוג של שליחות מבחינת משה, כלומר מעבר לעובדה שהוא רצה לכתוב ולהעביר את עצמו, אני מאוד מקווה שזה לא הספר האחרון שלו והספר הבא יהיה אולי מנותק מרוחניות ונראה גם איך משה כותב גם על דברים אחרים מאלה. אבל רואים שזה היה בנפשו, סוג של שליחות, מסרים שהוא רצה להעביר, והנכונות הזאת של לכלוא אותם בתוך עלילה ובתוך הגיבורים שחווים את התכנים האלה ולהעביר אותה החוצה הייתה ההחלטה הכי נכונה בספר.
כשקוראים את הספר אתה לא מרגיש שאתה מקבל פה כל מיני תובנות ומסרים אתה קורא אותו כסםפר עלילתי לכל דבר ובאמת בלי להרגיש אתה באמת חווה את החוויות של אריאל, עלמה, נועה וג'רמי ושל כל הדמויות שבספר.
היכולת של משה לכתוב את הספר בצורה כזו שכל אדם חילוני יכול לאהוב ולהזדהות איתו, אין פה שום תחושה של מסיונריות דתית, קבליסטית. בוודאי שיש בספר מסרים של תובנות וחיפוש עצמי אבל זה כ"כ קולח וכ"כ זורם וכ"כ עכשווי, כ"כ בשפה של כולנו, של 2013.
ההחלטה ליצור מבנה לספר שהוא מבנה של דמויות שמדברות את מה שעובר עליהם הייתה החלטה מאוד גורלית, ניהלנו על כך הרבה דיונים ואני חושבת שהוא פתרון נכון משום שהייתה בהתחלה נסיון לכתוב את המספר כיודע-כל שמעביר את הסיפור מנקודת מבטו כמו מישהו שנמצא עם מצלמת רחף מלמעלה אבל עשינו החלטה לחלק את הספר בין אריאל והדמויות הנוספות שיחד איתו וזה באמת נתן מיקוד על כל מונולוג ועל כל דמות ומשה השכיל לכתוב גם את הדמויות האחרות בצורה שקשה להאמין שמי שכתב את אריאל כתב גם את נועה ועלמה, דרך הקול הנשי שלהן וזה באמת תענוג לקרוא את זה.
כתוב בגב הספר וזה נשמע קלישאתי אבל הוא באמת "נקרא בנשימה אחת", הוא מרתק, קולח, זורם, רהוט, כיפי, יש בו התכתבויות עם יצירות ישראליות, עם שירים שנכתבו בהוויה שלנו, בהשפעה שלה על הדור הצעיר. זה אומר על הרבה גם על המחבר ועל החיבור שלו למילה הכתובה ועל הרגישויות שיש בה.
אין בספר אדם אחת שלא מחפש משהו, שרוצה לגלות משהו, נמלט ממשהו, כמובן שההימלטות של אריאל היא הכי גדולה אבל בשונה מספרים אחרים של חיפוש בהודו, הגיבורים של "אייכה", גם כשהם מחליטים לא להחליט כרגע, כמו אריאל כלפי עלמה, אבל הוא לא מחליט כי הוא בדרך למשהו, לא כי הוא מתעצל, או מתוך נרקסיזים, או היעדר עמוד שידרה או בגרות מסויימת,אלא מתוך הידיעה שההחלטה הנכונה בו תבוא מעצמה ותתגבש ברגע שסך חלקיו של השלם יושלם והתמונה תתבהר מבפנים, כתוצאה של התהליך שהם עברו וכמו שאמרה אורית, הגיבורים בוחרים בהחלטה כי הם מגלים שהיא נכונה ולא כי זה הדבר הנכון לעשותו. הספר מתחיל טוב ממשיך טוב ונגמר טוב. אני מאחלת למשה מכירות רבות ואושר גדול והמשך לספר הבא."
מיד בתום דבריה של יעל עלה אשכול נבו לבמה על מנת לראיין את משה שרון:
אשכול נבו מראיין את משה שרון לרגל הוצאת אייכה לאור
והנה הראיון מובא בפניכם:
אשכול נבו: ערב טוב לכולם, קודם כל אני מאוד מתרגש בשבילך, אני מכיר את הספר הזה עוד כשהוא היה חבילת דפי A4 וכשקיבלתי אותו בדואר ממש התפעמתי .
יש איזו מין מטאפורה כזו שמשווים תהליך כתיבת ספר להריון ולידה, זה לא נכון, צריך להפסיק להשתמש במטאפורה הזו. המטאפורה היותר נכונה היא של מסע וזה באמת מסע להוציא רומן ראשון. זו דרך מאוד ארוכה, כמו במסע יש רגעים שאתה מסתכל על מה שכתבת ואומר איזה יופי ואני לא מאמין שאני כתבתי את זה וכמו במסע יש רגעים שאתה מגיע לאיזו עיירה, מחפש מלון, ובלונלי פלנט היא לא מופיעה ואתה לא יודע לאן ללכת.
אני חושב שהדרך שעברת, שלקחת אותנו אל תוך הדרך הזו, נראה לי תוך כדי שדיברת שהתרחשה איזו חפיפה מעניינת בינך לבין אריאל, בתהליך הכתיבה ובתהליך שעובר על אריאל, אריאל למי שלא קרא את הספר גם הוא מחפש וגם הוא לא מוצא וגם הוא מתלבט וגם הוא נתקע וגם הוא מגיע לרגע שנדמה לו שהכל קורס והוא צריך לקום מהרגע הזה. אני חושב ששני המסעות התנקזו לידי הספר.
לפני שאשאל אותך שאלות רבות על הספר אני רוצה לספר לכם סיפור. למה כדאי להשתתף באירוע של מורה לקבלה. אני לא הייתי אמור להיות כאן הערב. לפני עשרה ימים שיחקתי טניס ובמהלך העליה שלי לרשת נשמעה פקיעה של שריר. קרסתי על המגרש ובמיון אמר לי האורטופד שאני אהיה עכשיו בבית חודש כי קרעתי את השריר. כתבתי מייל למשה ואמרתי לו שיש סיכוי לא קטן שאני אאלץ להיעדר מהערב הזה ואני מאוד מצטער כי זה הולך לשם ואז הוא כתב לי "אני מתפלל בשבילך". כשמורה לקבלה מתפלל… זה היה ביום שלישי, ברביעי התחלתי להרגיש יותר טוב, יום חמישי עמדתי על הרגליים, באולטראסאונד נוסף שעשיתי הסתבר שהקרע רק חלקי והנה אני כאן היום.
נס גלוי.
יש הרבה שאלות שעולות מ"אייכה" ואני חושב שזה שעולות ממנו שאלות זו המחמאה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לך, כי מה שהטריד אותנו לאורך כל הדרך של העבודה איתך אלו סימני הקריאה ואיך אפשר להפוך אותם לסימני שאלה. ואני חושב שהצלחת בזה. זה ספר מטריד , שנגע בי ועורר אצלי המון שאלות שמעסיקות אותי עכשיו בתקופה שאני נמצא בה בחיים.
יושבים פה תלמידים שלך ואני מנוי על הניוזלטר שלך, איך זה בשביל אדם שעומד בפני קהל ומרצה מתוך מקום של ידיעה, מתוך מקום ש"אני רוצה לומר לכם דבר מה, לתת לכם תובנה שתעבדו איתה", איך זה בשבילך לכתוב ספר כ"כ שואל, כ"כ מפקפק, כ"כ מטיל ספק בכל רגע, וגיבור שמהעמוד הראשון ועד האחרון לא בטוח בשום דבר?
משה שרון: אני חושב שזו ההצלחה שלכם, אם לומר את האמת. לימדתם אותי שלשאול שאלה זה הרבה יותר חזק מאשר להגיד, בעצם. וזה השתלב לי בהבנה בגרותית שהלכה עם הספר, עם הזמן ,שזה יופי שיש לך להגיד, השאלה היא מה אנשים יכולים לקבל וחיפשתי לנסות להגיד את זה בדרך שהם יכולים לקבל. רוב האנשים לא יודעים, מתלבטים, מתחבטים, שואלים, אני פוגש אותם כל יום בחדר הטיפולים, ואני שומע את ההתלבטויות וגם את שלי ואני לא מפחד לשאול שאלות קשות. ככל שאני לומד יותר יהדות אני רואה שגם חז"ל לא פחדו לשאול שאלות נוקבות. אנחנו מפחדים יותר מהם. בגיל 25 אתה בטוח שאתה יודע הכל, בגיל 35 יש לך מלא שאלות…
אשכול נבו: תקן אותי אם אני טועה אבל קראתי את המסע של אריאל, את התיקון שלו, כאיזשהו תהליך של תיקון האנוכיות של עצמו. ז"א זה אדם שמתחיל את הספר מאוד אנוכי, מגלה אנוכיות במהלך הספר ונדמה לי שזה אחד מהתהליכים שרצית להעביר אותו. האם זה נכון? זה נורא מעניין שבספרות הרבה פעמים הגיבור, התהליך שהוא יעבור יהיה בדיוק התהליך ההפוך, הוא יגלה את עצמו, את הקול שלו, את הדרך שלו בעולם, איך הוא יכול למרוד במסגרות שבהם הוא גדל ולהיות הוא עצמו ולבטא את הגוון האישי שלו ופה יש ספר שהוא כמעט הפוך באיזשהו אופן. לוקח גיבור אנוכי ורוצה להעביר אותו את הדרך הזאת של מה זה להיות לא אנוכי, מה זה להיות חלק מ, האם זה נכון? האם זה משהו שמעסיק אותך?
משה שרון: כן לגמרי. כל חכמת הקבלה עוסקת בכך. איך להפוך את האני הפרטי שלך לחלק מהכלל, איבדנו את הדבר הזה בשנים האחרונות. פעם אנשים היו אוכלים קרפעלך ורוגלך והיום כיפלי, ביסלי, אייפון. אני מרכז העולם ויש לי בלוג וכולם קוראים אותי וכל אחד הוא ממש אי בפני עצמו. ועכשיו לך תחבר ביניהם. אני יודע על עצמי שאני אינדדיווידואליסט ועצמאי ובטוח שאני יכול יותר טוב לבד וחס ושלום שמישהו יגיד לי מה לעשות. עכשיו לך תתחבר עם אנשים וכן, רציתי שאריאל יבוא ממקום אגואיסטי, דוחה ממש ויגלה את זה, יבין את זה.
אשכול נבו: אריאל דמות לא קלה, לפרקים אתה מחבב אותו ולפעמים ממש כועס עליו. הוא למשל כולא את מרינלה בחדר של אכסנייה כדי להעביר לה מסר, הוא לא נותן לה לצאת כמה ימים כדי שהיא תבין משהו. איך היה להיות עם אריאל כ"כ הרבה זמן, זה לא מחלחל להיות אריאל?
משה שרון: אני מגלה כאן סוד: מי שאשם בכליאה של מרינלה הוא רם אורן. למה? כי שמעתי הרצאה שלו על ספרות והוא אמר דבר שגם אתם אמרתם בסדנא: יש נטייה לסופרים לרחם על הדמויות שלהם. להיות מאוד נחמדים אליהם. הוא אמר קחו את הדמות הראשית שלכם ותחשבו מה הדבר הכי קיצוני שהוא יכול לעשות. אז עשיתי…
אשכול נבו: האפקט הושג… בוא נדבר רגע על האיזור הזה שאורית סימנה, על כך שהוא ספר על גבר שמחפש אהבה . הספר מתחיל בכך שהוא עוזב את עלמה, שאמורה להנשא לו, יוצא למסע מתוך רצון לשאול את עצמו על הקשר הזה ובמהלך המסע פוגש עוד אישה ועוד אישה. אלו הרי לא מסעות חופפים, המסע לחיפוש אלוהים והמסע לחיפוש האישה, ואריאל הוא גבר מאוד ייצרי וכמה שמחקת וכמה שהשתדלת נותר על הדפים של הספר הזה (וטוב שכך) גבר ייצרי, שנלחם כל הזמן ביצר הטוב וביצר הרע… נשארתי עם זה מאוד חזק.
הציטוט של הרב קוק יושב לי בראש, הוא באמת ציטוט שלא פשוט לכתוב אחריו. הוא שלח לי את זה אתמול ומאז לא כתבתי… מאוד מטריד העניין הזה…
זו תגובתי הראשונה על הציטוט של הרב קוק, אחת מהמתנות הגדולות שהסיפרות יכולה לתת בעיניי, זה הרגע הזה שבו אתה קורא בספר של אדם אחר משפט ואתה אומר "מה, יש עוד מישהו בעולם שמרגיש ככה, כמוני?, שחשב את המחשבה הזו והרגיש את הדקות הזו? "וזה רגע שמחלץ את כולנו מהבדידות הקיומית שאנחנו נתונים בה. זה רגע אדיר שכותב יכול לעשות למען אחרים, התגובות הכי מרגשות שאני מקבל על ספרים שלי הם מהסוג הזה, שיש משהו בספר שכתבת שנגע לי בנקודה שחשבתי שהיא אישית מכדי שמישהו יוכל לגעת בה, ונדמה לי שאתה עושה את זה כאן. וזו גם התשובה למה שהרב קוק אומר, ז"א כדי להצליח לעשות את זה אי אפשר להסתפק רק ברגשות שמבשמים את האוויר, צריך להיות גם העוז, ויש לך ב"אייכה" את העוז לשרטט גם את האיזורים הפחות נעימים של הנפש, את האיזורים שהיהדות לא רוצה להתבונן עליהם, שהיא רוצה לקבור אותם. תגובתך?
משה שרון: האמת היא שאני מבחין הבחנה ברורה בין רגשות שקשורים לבלבול, פחד, חיפוש וכו', יש מנעד שלם של רגשות שליליים שגם התורה מלאה בהם ואני לא חושב שעל כך הוא מדבר. אני חושב ופה אני מסכים איתו, אני מקווה שהסיפרות שלי לא תלך לשם למרות שאני רחוק ממה שהוא כתב. יש קטע כזה, לא רק בספרות, גם בקולנוע ובכלל ביצירה בארץ ובעולם של לקחת משהו מהשוליים, את מה שקורה שם בלילות ברחוב אלנבי בחדרים סגורים ולשים אותם בפריים טיים או לכתוב על כך ספר ולמכור בסטימצקי, מה זה נותן? לפעמים אני מרגיש שמרביצים לי לנשמה. צריך לשים גבולות למה אנחנו מעלים למיינסטרים. לא כל רגש הייתי רוצה שמישהו יקרא ויגיד "הסופר הבין אותי", יש דברים קשים מדי, איפה זה משאיר אותנו כחברה, בוא נדבר על כל הרגשות הכי קיצוניים, על כל חמישים הגוונים של האפור, נגיד שאני קורא ועושה לזה מקום ואיזה יופי, והבת שלי תגדל ותקרא מהספרייה שלי את הספרים האלה, יש לי בעיה עם זה שייבאו לפה גישות או מחשבות קיצוניות של אישה בריטית ובנות ישראל הכשרות והטובות קוראות את זה. יש לי בעיה עם זה. אני מסכים עם הרב קוק – למה אתה עושה לכך במה? האם זה נכון?
אשכול נבו: נדמה לי שאני מאחל את זה גם לך, לעשות הפרדה בין תהליך הכתיבה לבין הרגע שבו אתה מכריע מה הולך לפגוש את העולם ובתהליך הכתיבה, בעיניי לפחות, צריכה להתקיים בו חירות מוחלטת גם מהרב קוק ,וממה תגיד הדודה ואפילו ממה יגידו הילדות שזו שאלה שמעסיקה אותי עכשיו, יש לי ילדה בת 9, התחלתי לחשוב מה יקרה כשהיא תתחיל לקרוא את הספרים שלי. לפנה כמה ימים עשיתי טעות, נגמרו להן דפי הציור והן ביקשו דפי טיוטה ולא שמתי לב מה אני נותן להן, ונתתי להן דפי טיוטה ממשהו שכתבתי די מזמן ושכב לו שם והבת שלי בת 9 אחרי כבדרך אגב תוך כדי נסיעה "אבא מה זה הדבר המגעיל הזה שכתבת" זו שאלה שמעסיקה, אבל בעיניי לפחות בתהליך הכתיבה צריך להיות מוגן, זו הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב זה החופש המוחלט, לא יכול להיות שיש מישהו שאני נותן לו דין וחשבון, אלא הסיפור, הדמויות, המוזיקה שאיתה אני כותב. הסיפרות יפה לאמביוולנטיות והאמבילוונטיות טובה לסיפרות. בסיפרות זה כוח, ונדמה לי שאתה עושה את זה באייכה, ומה שעוזר לך לדעתי זו הבחירה לא לתת לאריאל להיות המספר היחיד של הספר ובכלל שלא יהיה מספר יודע כל, מדי פעם לתת לנשים להבליח עם הקול שלהן.
כאן הקראתי קטע מהספר
אשכול נבו: איזה יופי, איך מרגישים בטקסט שקראת את שני העולמות, את תרי"ג ההסתייגויות. אני חושב שמסתתרים בך עוד ספרים, מה שאני רוצה לאחל לך ולהוצאת רימונים הרבה הצלחה עם הספר, אני רוצה לאחל לך שזו תהיה רק ההתחלה, שזה הספר שמנבא את הספרים הבאים, בשפע, שייקחו פחות משבע שנים. שיהיה בהצלחה…
תודה לאשכול נבו על הפירגון.
אחרי שהודיתי לכולם ושרתי יחד עם יונתן אשר את "אייכה" הגיעו המשתתפים לקבל הקדשה על ספריהם…
ואת ההצגה גנבו כמובן הבנות שלי… הנה כאן, נועה, יעל ושירה, לפי הסדר, עושות קד"מ לספר:
ותודה לכולם, על האהבה, החום, האיכפתיות והפירגון
באהבה
משה שרון
גלרייה זו מכילה 12 תמונות
אייכה | משה שרון 