וחוץ מזה, לא שכחתי שאתה חייב לי ילד, היא מקפלת עיתון נשים ומצביעה על דוגמן הבית הקטנטן של חברת מוצצים שמחייך אליה חיוך מתוצרת שוודיה, העיניים המתריסות שלה בוהקות. אתה יכול לדמיין אותי מנדנדת יפיוף כזה בגן האם?
לא. לא יכול. לכל היותר יצליח לדמיין אותם נגררים כמו שני מבקרי מסעדות אומללים מאולם לאולם עד שהטעימות כבר לא יהיו ממש טעימות והבטן תבקש די. אם יתאמץ אולי יצליח לראות אותה. הדוקה בשמלה לבנה מפרגנת, מחזיקה זר פרחים אווילי בידיים עטויות כפפות של תחרה צחורה. אבל ילד? היא טורחת הרי השכם וערב להטיח בו, אתה ילד. ולמה שילד יוליד ילד? אולי אם תצמיד אקדח לראשו ותאמר דמיין או שאני יורה, יוכרח לראות את עצמו שוכב לידה, נשואים, מתכננים יחד את חדר הילדים וזורקים שמות לאוויר. הוא, סביר להניח, יציע יערה או שירה או תמר, אם זו תהיה בת כמו שהוא רוצה, ואם יוולד בן כמו שהיא רוצה אז דניאל או איתן או נועם או יהונתן. אבל עלמה תעקם את הקלסתרון המצוי שלה ותציע שמות קצרים: בר, חן, טל, גל, שי. ועל כל שם קצרצר שתציע, ישרוט לו קיפוד נוסף את בית הבליעה.
לא, לא מצליח לדמיין אותך מנדנדת יפיוף שוודי, טוב? לא בגן האם ולא בגן האב. אלא שאין לו אומץ.
היא חונה סביבו, אורבת. לכל טיעון משכנע שיעלה יש צרור טיעונים נגדיים, חדים. גם אם יאמר, היינו בני שבע-עשרה, וגם אם יעלה את טיעון הפרנסה, גם אם ימצא חוק פרלמנטרי שתומך במעשה ואפילו ימציא דת שמתירה – היא תאמר ללא הפסק שהיא חשקה והייתה מוכנה למסור את נפשה, לתרום את הקריירה שלה לתוך כוס של פושט יד ושרק בגללו, בלב שבור שהוא ממש לא לב שלם, הסכימה.
נמאס לי ממך, אתה יודע?
שתיקה. הוא נכנס למטבח, קוצץ פלפלים צבעוניים, גורס שום, מענג בצל סגול על טפלון חם ובוזק שמן זית מעל. מניח להתקרר, לעת עתה. הוא מרדד עלים בתוך בית עגול חד-פעמי, מוסיף ביצה לבלילה ומסדר מעל לבצק עיגולי עזים לבנים וזיתים מושחרים – קיש פלפלים נכנס לתנור.
הוא מציץ מהמטבח לעבר הסלון, לראות מה היא מעוללת ובזווית העין מופיעה תמונתם, מונחת על הפסנתר השחור הישן, שאף אחד מהם לא מנגן עליו ובכל זאת קנו, שיהיה. אבא שלה צילם ביומולדת שנה של נטע, אחותה הקטנה, בחוף דור. הוא כורך מגבת לידיו הרטובות ומתקרב אל התצלום – הבעת הסלידה על פני הגבר שבתמונה, כשהאשה רודפת אחריו עם מזרן-ים בדרך לחוף, אומרת את מה שמילים לא יוכלו לעולם לתרץ.
היא פוסעת למטבח, מוזגת תה קמומיל מהביל לכוס זכוכית ולוגמת את הפער. אני בת שלושים ושתיים, אתה מבין? זקנה. בקצב שלך החברות שלי יהיו סבתות לפני שתעשה אותי אמא, תתעורר כבר, אתה חייב לי ילד. היא מנסה ללכוד את מבטו ועיניו מחפשות אבק בחריצים.
מקום המקלט הקולינרי שלו נהפך בן רגע לזירת מלחמה, אז מחפש מפלט חדש ומוצא את המרפסת. דלת הזכוכית מוסטת וריחה של הפשטידה מטפס במעלה הכרמל, עולה דרך מרפסתו ומציף את דרך הים, נלחם, אך מפסיד בנוק אאוט. אחת אפס למפרץ. כשמסתכלים על הים ולא בעיניה הרבה יותר קל לשקר.
בבקרים הוא בורח לעבודה, אחר-הצהריים נחפז לנטע, בערבים הוא לוקח כמה שיותר קורסים, לא בגלל הכסף, בתקופות הביניים כשסבב פסיכומטרי נגמר והבא בתור עוד לא מתחיל הוא מגיע הביתה והם רבים. בלילות הוא עורק לסלון. תהיה אתי, היא דורשת כשהמבט שלו חלול ומנותק, אם אתה בורח ממני לפני, מה יהיה אחרי?
עלמה
כשהיא מבקשת ממנו לפרוע את החוב הוא נואם לה, חמודה, אני גם רוצה ילד בדיוק כמוך אבל עוד לא, בסדר? בואי נתחתן קודם, אני רוצה אתך ואותך, לא רוצה מישהי אחרת, אני צריך שתחכי לי, טוב?
עוד קצת, כן, אני יודע שאני אומר את אותן המילים ושהקצת שלי לא נגמר…
לא, מתוקה אני לא מתרץ, אם לא הייתי רוצה, לא הייתי אתך, נכון? אל תישברי לי עכשיו, קחי נשימה עמוקה, את חייבת להאמין ולהיות אופטימית.
חייבת אבל לא מאמינה לו. כמה אני יכולה? לוחשת, וכפות ידיה מחפשות ביטחון, תרות אחר מסמר של הקרן הקיימת לישראל, אחוז בסלע. לפעמים כשהם מתווכחים ביניהם הוא מצמיד אזניות ריצה לאוזניו ומזמזם לה בבית את דויד ברוזה, והיא רוצה לצעוק עליו בחזרה, חדל להיות כמו החולות, אני רוצה אותך כמו סלע, אבל לשם מה? הוא הרי יתכנס בתוך עצמו, לא יבטיח לא לנדוד שוב כמו החול, בעצם לא יבטיח כלום וזה סודק אותה. בכל יום אתו, מתווסף עוד סדק.
בהתחלה זה לא היה ככה, היא בוכה לתמר שארבעה זאטוטים מושכים בה מכל עבר, ולא בטוחה אם היא משקרת לעצמה. פעם הוא אהב אותי וחיזר אחריי, מתי התהפכו היוצרות בכלל? אני לא זוכרת.
מתי תפסיקי לשקר, ברור שאת זוכרת, בצבא. זה התחיל בצבא, הרגישה שמשהו בו נסגר אליה, והלילות המיוסרים שבאו לאחר-מכן, איך היא חיבקה את הזיעה שלו ועִרסלה את הצעקות, ומה חשבתי לעצמי, מטומטמת, שאנשים עוברים טראומה ופשוט חוזרים לחיים? לא הספיקה לך אמא?
ולחשוב שכבר עשר שנים היא ממששת לו את הצלקת בגב, שבמשך שנה ורבע היא סופגת משבים של להביור מתוך ידיעה שהנה זה בא, שכמו מתוסבך הוא מפוצץ עליה את כל המוגלות שלו כדי שתלך, והיא נשארת. שנה ורבע היא מתחננת לטבעת, מטביעה את הכבוד שלה בכוס מיץ גזר וכלום, גורנישט מיט גורנישט. ולחשוב מה כבר לא בסדר בי שהוא לא מציע, מה עשיתי לו שאישה אחרת לא הייתה עושה, ולהתעייף מלשמוע את אבא אומר, את הרי ממש לא רוצה שזה יבוא ממך אלא ממנו, אז למה את יוזמת ומציעה? למה?
אולי בראש השנה, אולי ביומולדת שלי, אולי בשלו, אולי בט"ו באב, אולי מחר, אולי מחר-כך – אין יום שאין לה פנצ'ר אמונה. נחכה לבוקר, היא שוב נאחזת, כי בבקרים הוא כן שלה, יותר נכון, בשניות הראשונות שלאחר היקיצה, כשהוא מְדַמדֵם, והחומות שהוא בנה עומדות לא-עומדות, מבוצרות למחצה.
כשאני מחבקת אותך עם שחר, אמרה לו פעם, אף תא בגוף שלך לא מנסה לברוח ממני.
אז תקבעי לו עובדות בשטח, אמרה לה תמר, אחרי כמעט שמונה-עשרה שנה של חברות, מותר לך, לא?
ואז היא ידעה. זהו. ההחלטה נבטה כבר. שיספר עלילות ומעשיות, שיתקפל ויגמגם, שיבטיח, שיישבע לומר את האמת ורק את האמת ושום דבר פרט. יש תאריך, במאי מתחתנים, לג בעומר, לזה הוא כבר הסכים, אלא שאי-אפשר לסמוך עליו. במרץ אני מפסיקה לקחת גלולות, הוא לא חייב לדעת הכול, מרץ-אפריל-מאי, עם המחוך, ההתרגשות והכפיים, לא ישימו לב.
אריאל
חמק מביתם לפנות בוקר, חמימות של תחילת אביב. עוד שבוע מגיע החג השנוא עליי, הצהירה אמש לפני שנרדמה, ותגיד לאמא שלך שלא תפתח ציפיות.
יורד ברגל בדרך הים, תיק כבד על כתפו, מרוב חיפזון טרם הספיק בצקו לתפוח. במרחק מספיק ממצרים, מרים יד בוטחת למונית. ארבע חולפות על פניו, מלאות בבני נוער מסוממים או שיכורים, עד שאחת נעצרת ופורקת ממנה נערה, מלצרית שסיימה משמרת, יש לו רגישות למלצרים. לרכבת. הוא אומר, והפולו הלבנה שועטת במורד הכרמל, רגעים של לפני זריחה.
בתחילה הוא מהסס קצת, הרעש האיום של תחנת הרכבת מהסה את פעימות לבו, מקצב החיים של הבוקר נשחק לרגע, הנוסעים האחרים נראו לו מבוימים, כאילו מישהו העמיד אותם במכוון. במאי לא-נראה הסביר לבחורה עם התלתלים הזהובים שעלייתה לרכבת חייבת להיות דרמתית ולמשוך את תשומת לבו, לגרום לו לחשוב שוב על עלמה, הקשיש האפור הושם במכוון בקרונו כדי להוכיח לו מה יקרה בעוד כמה שנים לגופו ואפילו שלט הניאון המרגיז האיר לו "יציאה".
לרגע גואות בתוכו עלמה ואמא ונטע, ההחלטה שלו לעזוב נראית לו כמו סרט של מישהו אחר. אתה אמיתי שאתה בורח עכשיו? שלושה שבועות לפני?
כשהיה בן ארבע-עשרה, נכנסו לכיתתו נציגים מהשומר הצעיר. הם ציירו בגדול על הלוח משולש, ריבוע ומעגל וביקשו מהתלמידים לקום ממקומם ולכתוב את שמם על הלוח. תלמידי כיתתו כתבו את שמם בתוך הצורה שהכי אהבו ורק הוא, שלא החליט היכן למקם את עצמו, כתב "אריאל" בצד השני של הלוח.
התלמידים הסתכלו עליו במבט ששמור למעצבן ששואל את המורה שאלות חצי דקה לפני הצלצול, עד שהשומרים הצעירים אמרו: ובכן, כל אחד מכם מיקם עצמו במקום הנוח לו בתוך הצורות, כך חינכו אתכם מגיל צעיר: להיות במסגרות. אם אתם מסוג האנשים שמחפשים לצאת מן המסגרת – מקומכם אתנו.
מאז סימל הלוח הירוק-כהה את חייו. הוא קיים הרי את מה שצריך. גופו עשה צבא, גופו טייל בעולם וגופו סיים תואר שני בכלכלה ומחשבים, גופו אפילו התאהב בעלמה וכמעט שהתחתנו, מסגרות משורטטות להפליא. אבל הלב שלו, זה שאמור למלא את המסגרת, להחיות את הגוף, לא נמצא שם. לפעמים הוא חושב שבעת לידתו, כשאמו שכבה שיכורה ומאושרת, בלי לדעת כמה מלחמות התשה תוך-רחמיות עוד מחכות לה, כוח עלום ואכזר שתל בו וירוס של חוסר שביעות רצון, ועכשיו, כמו סיזיפוס במעלה ההר, הוא מתאמץ לשווא לחפש את התכלית שלו.
גופו נופל על המושב הריק, לילה קצר מדי, אולי ינמנם קצת עד שיגיעו מחיפה לשדה התעופה, אך מוחו קודח אותה ואת השעון שלה, שתכף יטלטל אותה למציאות שגרועה מכל טלנובלה. מתגעגע לרגע לימי הסדיר, איך הצליח להירדם עם הנשק והתיק, בעמידה או חצי כורע על ארבע, אולי אחרי זכרון יעקב ישתתקו שכניו לקרון, יתכנסו וייתנו לישון.
זכרון יעקב נעלמת באופק ואתה גם תקוותיו. שתי נשים מאופרות מדי שהתיישבו מאחוריו מדברות על מכירות סוף עונה ועל כמה שהן רוחניות. חבל שאין לאנשים ליד האוזן מין כפתור של ווליום, הוא חושב, היית יכול להנמיך את קולם ולהגביר כאוות נפשך. הוא מחטט בתיק למצוא חתיכת טישו לסתום אתה כמה שיותר פתחים וחושב, כנראה שהאנגלו-סקסית שיושבת מאחור הייתה בגלגול הקודם רמקול. גם אם אמצא חתיכה משומשת אשתמש בה.
מגעיל אחד, חזיר יותר נקי ממך, שומע את קולה של עלמה בדמיונו.
הלך לחפש אתונות – מצא את האייפוד שלו. בכלל שכח שארז אותו, בר מזל, גם טעון, גם שמונים ג'יגה של מוזיקה, האזניות נדבקות לאוזן, מתמסרות, הרוחניקיוֹת יכולות להמשיך להתרחנן להן כאוות נפשן, הוא יוצא לסיבוב עם רוג'ר ווטרס, מסע חייו מלווה עכשיו בפסקול. תמיד אהב מוזיקה. ישראלית מכל הבא לאוזן, ופינק פלויד. עלמה אדישה. איך אפשר להיות אדיש למוזיקה? שאל, ואף פעם לא הבין את התשובה. מוזיקה זה דבר נחמד, אמרה, ותו לא.
רגעי האושר היחידים שלי, הסגיר את עצמו, הם ממוזיקה טובה.
יומיים של סצנות היא עשתה לו – מוזיקה היא האושר שלך? ומה אני?
הוא מאכזב סדרתי. היא רוצה אותו קיטשי, שיחמיא לה, שיהיה רומנטי, שיכרכר סביבה, מקיף, מכיל, מאכיל, שיפתח לה את הדלת, שיציג אותה בגאווה בפני החברים שלו, שיתעסק בה ועוד קצת בה או שיהיה כמו ריצ'ארד גיר באישה יפה, שייתן לה להרגיש גוליה רוברטס, שינגן לה, שישלם עליה, שיאמר לה שאין עוד מלבדה ושאף מתנה בעולם לא משמחת כמוה.
את ילדה בת שלוש, הטיח בה פעם, שלא מבינה למה אבא ואמא מדברים על משהו אחר ולא עליה. נטע כבר יותר בוגרת ממך.
או בפעם אחרת – אנחנו לא מלודרמה סוחטת דמעות.
וגם לא מדע בדיוני. ענתה לו.
*
בוקר בנמל התעופה, ודיילות הקרקע נראות לו עירניות מדי. כן, ארזתי בעצמי, הוא מתנחמד עם הבודקת הבטחונית נופר, אני ומוחמד. סתם, אף אחד לא ארז לי, צוחקים אתך…
טיסה ראשונה לקייב, קונקשן של ארבע שעות ואחר-כך טיסה לדלהי, עוד שבע שעות.
לאן בהודו? אין לי מושג, אני סתם בורח, אולי לצפון, קראתי באינטרנט שאזור הצפון מומלץ עכשיו באפריל.
לא, אף אחד לא נתן לי משהו למסור.
מקבל חתימה ונכנס אל תוך הדיוטי-פרי, קפה אמיתי אחרון ישר אל מעמקי הווריד, בהודו יהיה לי רק צ'אי, הוא חושב, ואולי כמה כוסות קפה דהויות, מכובסות, וכבר מתגעגע לריח החום-כהה.
*
לפני שנתיים היא התחילה לדבר על חתונה, איזו שמלה ורודה היא תלבש, לבנה זה של דוסיות ולא מעודכנות, ואיך יראה האולם, סליחה, הגן. היה ברור לה את מי היא לא מזמינה בשום פנים ואופן ומי יהיה בחול. אמא שלה בעניין, אמא שלו בשמים מרוב שמחה, והוא לא מצליח לתכנן כלום.
היא הציעה לי נישואים, סיפר לאמא, בלי שמאיר ישמע, ואמא חיבקה אותו ואמרה, מזל טוב, אתה יודע שאנחנו מאוד אוהבים אותה, נכון מאיר? תגיד מזל טוב, עלמה הציעה לאריאל להתחתן. ומאיר לא חייך, עד איפה הידרדרנו, שנשים מציעות נישואין? עוד מעט תגידי לי שהיא הכניסה אותו להיריון לא מתוכנן.
עלמה
הן שבע אחיות: עלמה, רחלי, תותה (רות), יעלי, מיכלי, יערה ונטע. האמא לא אמא, נוכחת-נפקדת, מסרקת שֹער שיבה מגיל ארבעים, כחושה, ליקוי מאורות. עלמה תיקחי ותאספי ותקלחי ולמה את לא ומתי כבר ותביאי לי בבקשה.
ועלמה לא סולחת ולא מצליחה להיות מבינה – את הרי לא היית שם אמא, כשהיית בת חודש השואה נגמרה, לא? אז למה את כזאת?
כזאת מה?
ועלמה לא עונה. אין לה אומץ. משתדלת לדקלם את אחד המשפטים של אבא, תיזהרי על אמא, עלמה, היא שבירה, כמו בחנות חרסינה – שברת שילמת. נו, את יודעת, כזאת.
ורוצה לצעוק לה שהלוואי שפסיכיאטר היה נותן אישור שאת משוגעת ושהיית מסוממת מתרופות הרגעה ואולי היינו סוף סוף מאשפזים אותך איפשהו, רצוי רחוק ושמותר לבקר פעם בחודש. ושוב מדקלמת לעצמה, שברת שילמת.
כשהייתה בחטיבה תפקדה כמו אמא קטנה של תותה, ובתיכון של יעלי ובצבא של מיכלי ויערה התאומות ורק כשעברה לגור עם אריאל אחרי מלחמת עולם שלישית, 'מה פתאום לגור עם בחור בגיל עשרים ושתיים', נטע נולדה ועלמה הסירה אחריות, התכחשה, רצתה להיות אמא אמִתית, משל עצמה, ורצוי לבנים.
יש לה, לאמא שלה, מין כעס בילט-אין, היא זועפת, מנאצת, ענניה לא מתפזרים לעולם. ועלמה רוצה לומר לה, אמא, אני לא היטלר, אני הבת שלך, והבית שלנו לא מאיידאנק. תסתכלי עליי, מה עשיתי לך? הכנסתי את ההורים שלך למקלחת ציאניד? אני הרי פיסת החיים הראשונה שלך אחרי המוות הגדול.
אבל אין לה אומץ, גם לא כשאבא בעבודה ואין מי שיגן על אמא וגם לא כשבאמת מגיע לה. מקפידה לדקלם לעצמה, אל תיגע פן תפגע, כשאמא רוחצת ידיים שוב ושוב והנקיון לא מגיע.
וכשאבא חוזר מ"רפאל" כולן קופצות עליו חוץ ממנה, מאשימה אותו שמכסה רוב הזמן, מתעלם, סוגר את פתחי חושיו ומכחיש, בוחר מה לראות ובעיקר מה לא, מאלף את התודעה כמו הכלבים של פבלוב ללחוץ כשיוצא בונזו. מי מביא שבע בנות לעולם כשאשתך חולת נפש?
פעם, כשהן היו רק שלוש ואבא לא היה בבית, הייתה אוחזת אותן, אחת בכל צד שלה ואוטמת להן את האוזניים, אוזן אחת עם היד ואוזן שנייה עם הכתף, שלא ישמעו את אמא צועקת עליה שהיא זונה, שמה פתאום היא שמה חזייה בגיל שתים-עשרה, חצופה כזו, גונבת לה מהאיפור, כאילו היא אשמה שהיא מתפתחת ותמירה.
היום כבר אין לה מספיק ידיים.
ותשמרי על עצמך, את שומעת? היום אין אמון באף אחד. כולם ליסטים סוטים.
וכשסיפרה לאבא הוא הושיב אותה על הברכיים, למרות שכמעט הגיעה לגובה שלו ואמר לה, את יודעת כמה את יפה? והיא ענתה שאמא לא אוהבת שהיא יפה. ואבא התעלם ואמר, קחי כוס זכוכית של יין נקייה-נקייה, בלי סימנים של ידיים, שימי בה דובדבנים שהרגע שטפת במים קרים והניחי על החלון שמשקיף לים, רואה כמה יופי? ככה את יפה. ואפילו שחייכה ואמרה לו, די תמשיך, וגם כשהייתה רואה את המבטים של הבנים והמורים – בפנים היא לא האמינה. מבחינתה, אמא יכולה מחר להיעלם וזו תהיה הקלה. תמותי כבר מפלצת. הייתה לוחשת לעצמה כשאמא הייתה צועקת.
הפסיכולוגית שלה הייתה אומרת לה שמותר לכעוס ושלא תתכחש לרגשות, ולאבא היא הייתה אומרת שעלמה רודפת במהלך חייה אחר דמות אם, בהתחלה עם צילה, המחנכת, שלקחה אותה כמה פעמים לקנות אתה בגדים כי כסף יש ואימא אין, ואבא מה אתה מבין בכלל בחצאיות. ובהמשך עם רותי, אמא של אריאל, ששינתה את הרגלי הבישול והטעמים שלה לכבוד הבת שאין לה, עד שאמר לאמא שלו – די. נמאס לנו מהמספוא שאת מכינה לנו בגללה.
בסוף זה נגמר בכדורים ובמחלת ניקיון. אמא שלה המשוגעת מסרבת לקחת כדור או לחטוף, ובסוף זו היא שצריכה, זו היא שנתקעת עם הליתיום.
לא תמיד אריאל התחשב. לפעמים היה אומר לה, בעיקר כשרבו, את כעסנית כמו אמא שלך. ורגע אחרי שלבש את נעלי הספורט ויצא לריצה כדי להזיע אותה מתוכו היא הייתה שולחת לו הודעה, מה אתה מבין? בן יחיד שכמותך.
והכי נורא, שהוא מקפיד יומיום, מאז שנולדה, דווקא עם נטע, נהנה להיות האח הגדול שאף פעם לא יהיה לשניהם. מבלה אתה שעות רבות וחוזר ומספר לה על אחותה ועל שאלות הטעם שהוא שואל אותה ולה אין תשובה, לאן נעלם החור של הבייגלה כשאוכלים אותו? או לאן נעלם הסיד כשתוקעים מסמר בקיר? או האם אלוהים הכל-יכול, יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים? ולמה אי-אפשר לקבור באילת אנשים שחיים בצפת?
את עלמה זה לא מצחיק ולא משעשע, היא הרי על הקצה, חיה על השפה, חיה פצועה, במגננה תמידית, משתקת. כי אתה לא יכול לתת מעצמך בלי שינצלו אותך ומהאנשים הנחמדים הכי צריך להיזהר, ולא נותנים לאף אחד להיכנס הביתה או למקומות אינטימיים אחרים. ואריאל, בטח לא נגיע, ובטח לא תהיה חניה, ובטוח כבר איחרנו, ויהיו פקקים, אני אומרת לך שיהיו.
תהיי טיפ-טופ עלמה, מסודרת ומאורגנת, נקי דמעה מלחייך ועטי ארשת מלחמתית, שהאויבים ידעו שהכוחות שלך עומדים בהיכון על הגבול ושהארטילריה מכוונת היישר אל גופם, שלא יתעסקו.
ומי שרגיש ושם לב רואה את הרגישות שלה יוצאת על העור, שהשקיפות שלו מתכסה פצעים-פצעים עד שמתחשק לה למרוח משחות סטרואידיות ולגרד למוות. כששואלים היא אומרת שהפצעים יוצאים כשקר ויבש בחוץ או אחרי שניקתה את הבית יותר מדי. אבל אריאל יודע, הוא עבר אתה מספיק חורפים ותרופות כדי לדעת שהפריחה פורחת אחרי שעבר זמן רב מבלי שייגעו בה.
אריאל ועלמה
נער חולמני היה, מעופף, חי בשלוש מאות המטרים שבין כותלי ביתו ובין הספרייה, נשם חסמב"ה ורקם תחבולות. בדומה לגיבור הילדות שלו, ירון זהבי, נלחם באויבי הממלכה בסודי-סודות עד כדי-כך שלעצמו לא גילה את כולם. והייתה עלמה אחת, גבוהה ממנו, מצונפת לה בפאתי הספרייה, במקום שבו השקט מסמיך את האוויר והחלון הגדול שפונה אל המפרץ, מזמין לזגֵג מבט, ללכת לאיבוד לרגע ולשכוח.
הוא היה ניגש, מותח את עצמו, כדי שממקום מושבה ייראה לה גדול, עצום, חזק ואינסופי, איש חסמב"ה אמיתי. והיה מציץ בשם הספר שבו אחזה, מייחל למשהו מוכר, שייתן להם נושא לשיחה, אבל תמיד היו אלה ספרי בנות על התבגרות ואהבה שהשמימו אותו.
אז היה מלקט את הספרים שהשאירו הקוראים האחרים, כמו עוזר ספרנית ללא-תקן, משתהה רגע אחר רגע רק כדי לנשום עוד מעט חמצן מהפינה שלה.
פעם אחת בזמן שהשתהה, היא חייכה לעצמה ומייד גם צחקקה והוא שאל מה מצחיק כל-כך והיא ניעורה מחלום באמצע היום, הביטה בו ארוכות, בוחנת את האיש שהעז להתערבב ברגעי החסד שלה וענתה סתם. עם הכתף.
הוא אסף את הספר האחרון לערימה, גרר עצמו אל עבר עגלת הספרים והיא אחריו:
קראת מיכאל שלי?
זה ספר מתח?
רומן של עמוס עוז, יא חור בהשכלה.
לא תודה, זה לא בשבילי. רומנים הם לא בשבילי.
אתה מתנשא, אתה.
בער בו להחזיר לה. לומר את המילה הנועלת, למשל חַפשי, אבל היא תפסה בידה את התיק העמוס לעייפה, הפטירה צריכה לאסוף את אחותי הקטנה ועפה לה, מותירה אחריה שובל של אישה.
מאז ומעולם ראה אותם כך: אישה ונער.
נשרך אחריה, ספרים תחת בית השחי, צועק מאחור חכי לי, שומע, חייבת לאסוף את הקטנה, עולה לאדום של אגד, הוא אחריה, בריצה גוזלית, משלם לנהג, מפלס דרכו והיא שואלת לבסוף, כשהוא מגיע, מה?
הוא – קראת את החטא ועונשו?
מה זה?
והוא, מתלהב שזכר את שם הספר העבה היחיד שקרא מלבד חסמבה, טוב, לא ממש קרא – החזיק פעם, כשעזר לאמא לנקות את הספרייה – לא שמעת אף פעם על דוסטוייבסקי?
מי זה?
והוא, על גג העולם, מנצח בחזית שנפתחה בספרייה, הקניט אותה שהיא בעצמה חור בהשכלה ושבקצב הזה היא עלולה לחשוב שהעולם קיים בשביל בגידות.
היא חייכה, מחפשת בגופה את העוקץ זב הדם שנתקע עכשיו בבשרה, מתכננת לשלוף ולדקור בחזרה.
כך המשיכו חודשים ארוכים, מלחמות נעריות מתובלות בגישושים של כמעט ואולי, עד שבלילה אפור אחד, כשליווה אותה לביתה אחרי סרט בסינמטק שהוא בחר, נגמרו הגישושים, כי הגשם התהדק ומטחיו החלו שוטפים בעוז, והם רצו, כמו מטורפים רצו, הוא צוחק צחוק קולני במכוון והיא מבוהלת, מחפשים מחסה תחת בניין מגורים ישן וטחוב. הם עמדו שם, מריחים את ריח הגשם מתערב עם רטיבות המכתבים בתאי הדואר, ומסתכלים על האדים שעולים מהגוף החם, והיה מותר כבר להסתכל על הגוף בגלוי. שנים שלא העזו.
והוא אמר לה, בואי, תתקרבי, אני יכול לחמם אותך.
אתה? אתה קטן מדי, אולי אני אחמם אותך?
חום זה לא עניין של גודל, טיפשה, זה שייך לרגשות. את אמורה לדעת את זה מכל ספרי הקיטש שלך.
וההתרגשות החליטה בשבילה להתעלם משם התואר שנתן לה, טיפות זולגות משערו ומרטיבות את הפנים והצוואר, התקרבה, וביקשה שיעצום את עיניו.
עצם והיא התקרבה עוד, מאגרפת את קצה השרוול הפנימי, היבש, כמו שעושים כשרוצים ללבוש עוד שכבה ומחתה ממנו את הטיפות, בעיקר סביב העיניים.
והוא אחז את ידה והפך את מחוותה לחיבוק.
לפתע התנגנה בו מוזיקה פנימית, הדהדה בסטריאו וסחטה את עור התוף והחיבוק החל לנזול למין ריקוד שלא נפסק גם כשהיא לחשה באוזנו, ככה מרגישה מדוזה?
ומאז, הם היו יחד. בחטיבת הביניים על הדשא ובריאלי, בלילות לבנים של לפני בגרות, חורשים תבונה וחומר אינסופי. אחרי המבחנים, תופסים את האוטובוס הראשון שיורד לחוף קאמל, גם כשחורף והזקנים מתהלכים להם הלוך ושוב, משחקים בלשכוח את מה שלמדו, כמו בפעם ההיא אחרי הבגרות בלשון, שהחליטו לעבור מתרחץ, מתרחץ ולהגיד שבע ארטיקים או מטקה במלרע. ואיך בכל פעם שהייתה נכנסת למים הייתה אומרת שמפתיע אותה שוב ושוב כשהיא חוזרת הביתה מהים ולא מגלה על הגוף סימנים של חלודה.
ובקפה הבנק מילצרו יחד עד הצבא, מתעמרים בלקוחות תמימי אספרסו ובתולי קפוצינו, לוגמים יחד אייס קפה בהפסקות עד שהתודעה קפאה ובסוף המשמרת, שעונים על השולחן, היו מוציאים מהסינר את אחרוני השקלים וסופרים טיפ לטיפ ומקללים או לא. והתגייסו בהפרש של יומיים, הוא לצנחנים והיא לגבעתי, מש"קית חינוך, יצאו שבת כן שבת לא. והיו גאים, בעיקר היא בו, בעיקר בטקס שאחרי קורס הקצינים, כשראתה את הגבר הגבוה ורחב הכתפיים שהתפתח בתוך המדים, פוטוסינתזה שעשה הירוק לאריאל שלה, רצתה לחסות בצלו ואפילו במעין דחף שהחל בדרום הבטן ועלה לצפון החזה, לשאת את פרי אהבתם בתוכה. הפעם מתוך בחירה. הפעם עד הלידה.
וכשלחשה על אוזנו את הרגשתה, ארוזים בחיבוק ודומעים באמצע בה"ד 1, הרצינו פניו והאדימו, ומאז משהו השתנה בם. הוא התחיל להתנדב להישאר שבתות בלבנון וכשהיה חוזר, הפכו ההקנטות למריבות, הוויכוחים למלחמות והפער התחיל לחלחל ויצר פצע פתוח, שאי-אפשר להעלים עם חוסם עורקים.
כשהשתחרר יצאו יחד לטיול של אחרי הצבא לדרום אמריקה, מתפרקים ומתפקרים וגם שם רבים בלי סוף והוא הבין בשלב מסויים שהוא תקוע בדרום אמריקה עם סטודנטית מהטכניון שלא רוצה לעשות את הטרק כי היא שמעה שמסוכן פה ולא רוצה לאכול כי לא מספיק נקי, אז החליט שכשחוזרים לארץ די, קאפיש על הקשר הלא-קשור שהוא חי בו.
וכשחזרו ישירות לטכניון, היא שנה שלישית, הוא שנה ראשונה, הוא מחשבים, היא ביולוגיה – עברו לגור יחד בדירת חדר וחצי בקרית אתא, נושמים יחד את אותו אוויר הרים צלול כסולר ויודעים שיעברו את הקושי הכלכלי שהגיע בתקופת הלימודים, את המריבות והלילות שבהם היא מול טלוויזיה או ספר והוא לא מוצא את עצמו ויוצא לרוץ לבד בשתיים בלילה, עד שהגוף כלה ונוזלים ממנו כוחותיו להיות צודק.
ואז, דווקא כשהתקבל למאטריקס כמתכנת, בנוסף לעבודות כמדריך פסיכומטרי ועלמה אף היא מצאה עבודה זמנית בחברת תרופות ביקנעם, ודווקא אחרי שעברו למאה עשרים מטר רבוע ברחוב דרך הים והמלה חתונה החלה להתרוצץ בין המטבח לחדר השינה ונתקעה לעתים במזווה ובשירותים, מחפשת את עצמה ואותו, דווקא אז משהו התרוקן.
נעה
היום קראתי בספר החינוך שיש מצווה לכתוב ספר תורה, שכל אדם מחויב לכתוב ספר תורה במהלך חייו. אז חשבתי וחשבתי, איך אני כותבת ספר תורה בעצמי, ולמה בכלל צריך כל כך הרבה ספרי תורה. שאלתי את הרב אריה והוא נתן לי הסבר מורכב על אורות וכלים מכתבי האר"י, הבנתי ממנו שכל אדם שנולד לעולם הזה מקבל דף לבן ואותיות והוא צריך ללמוד איך למקם את האותיות על הדף הלבן, זה כל התיקון של האדם בעולם, כי למשל הוא יכול לכתוב על הדף של חייו פשע או שפע, אותן האותיות, יחי ההבדל. אז החלטתי להשיל מעצמי קילוגרמים של שתיקה, לשחרר, להוציא מהלב ולשפוך החוצה, כי אם לא על הדף אז שוב אדרדר, אני מאמינה.
אתה מסכים להיות איש הסוד שלי? זה שכותבים לו ולא קורא? האמת היא שאין שאלה, נבחרת בעל כורחך, אמא הדסה לא מדמיינת כמה מורכבויות יש לבת הקטנה שלה, עלק קטנה, אבא בנימין הוא מהדתיים של פעם. הרב אריה חייב לחשוב שאני טובה ליהודים ויש את תומר, שהוא רוב הבעיה. ואתה.
אז הנה הסוד הראשון שאני חייבת להוציא החוצה – בעוד חודש פחות או יותר, כששנת האבל על מותו של יהושוע, אביו של תומר, תסתיים – הוא יציע לי נישואין.
הוא לא אמר כלום כמובן, רוצה להפתיע, אבל אני חייבת לדעת הכול. אז גיליתי.
הכרנו כאן, לפני שמונה חודשים, כשהגעתי לבית חב"ד. בכל בית כזה ברחבי העולם יש זוג נשוי, הם השליחים של הרבי, עולים ומשתקעים פה כדי להיות כתובת לישראלים ומתחת לפני השטח, לנסות להחזיר אותם לשורשים של עם ישראל או במילים פחות עדינות – בתשובה. ככה זה.
כאן, בדרמקוט, הרב אריה והרבנית חנה-לאה הם השליחים.
תומר גדול ממני בשנתיים, הוא דתי מבית שהתחזק והתחרד, קיצוני–קטן, ככה אני קוראת לו, החליט שבית חב"ד בדרמקוט הוא השליחות שלו בחיים עוד לפני שהוא מתחתן וממש נוסע עם אשתו לחור חדש שחב"ד משתלטים עליו.
הוא יפיוף, הכלאה מוצלחת בין אמא ממרוקו לאבא אשכנזי. בשבעה של אבא שלו הגיעו אליהם הביתה חב"דניקים והפכו אותו מיהודי בינוני לשליח השם, כך הוא אומר. מאז הוא כאן, עוזר ומסייע בכל מה שנדרש, יס-מן של הרבנית, כולבויניק של הרב. בעצם, לא יפה להגיד ככה, כי זה בדיוק גם התפקיד שלי. שליחותו מתבטאת בזמן האחרון בעיקר בלעצבן אותי בלי הרף עם הקיצוניות שלו, אבל – קשה לי להסביר – יש לו כוח עליי, אולי זו הכריזמה של מי שחושב שהוא יודע הכל עושה לי את זה, לא יודעת, אולי הידע שלו בתורה. הוא יכול במשפט אחד, ברעיון בודד, לסתור ולחזק בציטוט מפרקי אבות, ציטוט מהמדרש, פשט והלכה לסיכום. היו תקופות עמוסות מטיילים שפתחנו יותר מקורס אחד והרב אריה העביר אליו את הקורס השני. כשהוא מרצה, העיניים הכחולות שלו תופסות את האנשים בחדר, אפילו סטלנים מרוכזים בדוגמאות שלו, והוא ילד בן עשרים ושתיים. ואני? כל האיברים שלי מהופנטים ממנו כשהוא מספר על קמצא ובר קמצא. אוף איתו.
שלחתי אל אמא שלי תמונה שלו מהצבא, עומד עם החבר'ה, בקושי רואים שהנעליים אדומות מרוב אבק, בייניש לתלפיות, אמא שלי מכנה אותו צדיק-חתיך-כריזמטי ובשיחות הטלפון שלנו היא שואלת, מה שלום החתן שלי? אתה מבין? איך אני יכולה לספר לה? היא חיתנה אותנו בלי להכיר אותו. עד רעננה הכריזמה שלו מגיעה.
ואני, קטנטונת, בסך הכול רוצה להתחבט לי בלי יסורי מצפון, אבל אני יודעת, מכבש עשרים טון מתעתד להדק את השיקולים הפרטיים שלי. חכמינו זכרונם לברכה עומדים בהיכון, אמא שלו, ההורים שלי, חברות שלי, הרב והרבנית, ואם צריך יצרפו גם את המורות שלי באולפנא ובבר אילן כדי לחברת אותי להיות זוגית, אתו, ויפה שעה אחת אתמול. דתיים לא אוהבים להתלבט.
הוא רווק, היא רווקה, בום טראח זבנג וגמרנו.
אז בעוד חודש הוא נוסע לישראל לחזק את אמא שלו, זו הסיבה הרשמית, סיום שנה של אבל, ביני לביני אני יודעת שהוא הולך לקנות טבעת אירוסין.
בא לי לצעוק עליו שיחזר אחריי קצת, מה יש, יום שלם אתה רובץ על הגמרא והיא פתאום תנחת עליך, הכלה? שלא יסתובב בהרגשה שה"כן" שלי מובן מאליו.
ולפעמים אני אומרת לעצמי, די להתיילד, כמו נערה מתלהבת מעצמה, הרי עמוק בפנים כבר החלטת, לא?
אני.
אייכה | משה שרון 