אייכה | משה שרון

רומן הביכורים של משה שרון | פרסומים ותגובות הקוראים

קליפ אייכה

השארת תגובה

מודעות פרסומת


5 תגובות

על תהליך כתיבת "אייכה"

"אייכה" מלווה אותי כבר שבע שנים.  אלפי שעות של מחשבה, אהבה ודם הושקעו בו. הוא יותר נמחק מאשר נכתב. "אייכה" לייוה אותי 3 לידות, חזרה בתשובה אחת (ב"ה…), טיול מיוחד להודו ולילות ללא שינה.

התחלתי לכתוב ממקום של התרסה. הרב שלי,  דאז, היה מנפיק ספרים בערימות, מוצלחים ובעיקר לא, עד שיום אחד הטחתי בו שספריו מיותרים ולא עושים רושם אמיתי. לא נוגעים. צריך סיפור, אמרתי לו, שיירגש, כמו "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", כל הספרים שלך חוזרים על עצמם, כולם. צריך לכתוב פרוזה רוחנית (בכל זאת לפני שהגעתי אליו עשיתי 5 יחידות ספרות וקראתי בצרורות).

אז תכתוב, הוא ענה לי. תכתוב אתה.

אז התחלתי. כתבתי פרק ונתתי לאנשים לקרוא. הם אהבו אז המשכתי.

אחר כך עזבתי את הלימוד אצל אותו רב אז הפסקתי גם לכתוב.

פתאום אחרי חודשיים של שקט באה רכבת של מוזה וכתבתי בלי סוף. עד שהגיע הסוף וחשבתי שהנה הספר מוכן.

הדפסתי עשרה עותקים ונתתי לחברים לקרוא. אמרו שיפה חוץ ממי שטייל פעם בהודו "זה נחמד שאתה כותב על הודו אבל רואים שלא היית שם"..

אז נסעתי לדראמסלה לשבועיים. להריח, לחוות, לחיות את הצבעים והקולות ולכתוב אותה. את הודו.

חוויה מרתקת לצאת למסע בתור מישהו אחר, להכנס לעיניים של הגיבור שלך, אריאל, ולחוות דרכו את האנשים.

חזרתי, זה היה באפריל 2008, תיקנתי הכל, כתבתי המון, ושוב, הייתי בטוח שהנה, הגיע הרגע.

הדפסתי ונתתי שוב, הפעם לאנשים שלא ממש מכירים אותי, אחת מהן, קרובת משפחה של אשתי, סלקטורית בהוצאת ספרים, קראה ונתנה לי את המשוב הספרותי האמיתי הראשון בחיי. היא אמרה "אתה כותב יפה אבל רואים שלא למדת. לך תלמד. תלמד איך בונים גיבור, איך בונים עלילה, דמויות משנה וגופים".

למזלי הקשבתי לה והלכתי ללמוד. חיפושיי הובילו אותי אל מי שמסמל בעיניי כתיבה זורמת ועכשווית, פתוחה, קורצת ומקורית: אל אשכול נבו. יחד עם אורית גידלי, משוררת, הם מקיימים סדנאות כתיבה. במשך שנה וחצי ישבתי על ספסל הלימודים, נפתחתי לעשרות רעיונות, פגשתי עשרות סופרים מתחילים. אני ממליץ על החוויה לכל מי שרוצה לכתוב.

זהו, עכשיו הכל מוכן, לא? אחרי שנתיים של עבודה יחד איתם, אשכול קרא את הספר, חיזק אותי, נתן לי עצות אחרונות ונתן את ברכתו להוציא את הספר לאור.

אז זהו שלא.

הפעם אני זה שלא היה מרוצה. שמתי לב שהספר לא מספיק צנוע בעניינים שבינו לבינה, לפחות עבור מי שאני ומה שאני עושה (מרצה ליהדות וקבלה).

הבנתי שאני חייב לזרוק, למחוק ולשכתב מחדש ולא הייתי מסוגל. הנחתי את הספר לעשרה חודשים שלמים.

ואז הגיע שבוע הספר, החלטתי ליישם את הרעיונות שאני מרצה עליהם, על היכולת של האדם לברוא מציאות בעזרת המחשבה, התיישבתי על אחד הספסלים בכיכר רבין, עצמתי את עיניי ודמיינתי את הכרוז קורא "הסופר משה שרון חותם על ספרו, עכשיו בדוכן כתר".

כמו שחשבתי, הדמיון נתן לי כוחות, חזרתי הביתה ומחקתי עשרות עמודים! ואז כתבתי שוב, שכתבתי, תיקנתי, הוספתי.

שוב הדפסתי, שוב הערות מאנשים, שוב תיקונים, ואז החלטתי לשלוח להוצאות לאור. שלחתי ל19 הוצאות. חיכיתי כמעט חצי שנה! 3 השיבו בחיוב. לשמחתי לבי אמר לי ללכת עם הוצאת רימונים (אגב, הוצאת רימונים מחוברת עם כתר בהפצה לחנויות, בשבוע הספר ועוד…).

המו"לית, יעל שכנאי, הכינה אותי שיש עוד הרבה עבודה (כמה אפשר?) אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקרה כשהספר חזר מהעורכת הספרותית. הייתי בבית- מלון בים המלח כשהגיעו אליי הערות העריכה,  איך לומר…המקום הנמוך ביותר בעולם… כך הרגשתי. יעל עודדה אותי שיהיה בסדר, ישבתי במשך חודש וחצי, 4 שעות ביום לתקן ולשדרג, אחר כך עורכת לשונית, ועיצוב הספר, ושם הספר עד שברגע מסויים נגמר הלחץ והתסכול והחלה התרגשות… כמו לידה.

אני כל הזמן מדמיין שמישהו שואל אותי: אם היית יודע מה זה אומר "להוציא ספר לאור" ובמה זה כרוך, היית עושה זאת שוב?

נדמה לי שהתשובה היא שמי שיוצר, אין לו שליטה בזה. היצירה גדולה ממנו.

תודה על הזכות לספר את סיפור אייכה.

משה


השארת תגובה

אייכה – גב הספר

באישון לילה עוזב אריאל את ביתו בחיפה ויוצא אל שדה התעופה, מותיר אחריו פתק קטן על הכר. בדומה לצעירים ישראלים רבים, הוא טס להודו, אלא שהוא אינו יוצא לטיול הגדול של חייו – הוא נמלט. שלושה שבועות לפני יום חתונתו הוא קובע את ביתו הזמני בכפר קטן למרגלות ההימלאיה, מוקסם מהנוף, אך מנותק ואדיש לכל מה שטיילים סביבו משתוקקים אליו: מסעות פיזיים ורוחניים, מסיבות וסמים. אריאל אינו יוצא לתור ולבקש את הודו, ובכל זאת, היא מחלחלת בעוצמה אל חייו; בריחות ובצבעים, במפגשים עם דמויות מטלטלות , עם גורואים ועם עצמו.

בדרכו הלא-מתמסרת יחווה אריאל את ההתבוננות במציאות מבעד למשקפיים חדשים, יפקפק, יעלה שאלות קשות ויחפש את מבטו הפרטי.

המפגש עם נעה, צעירה דתייה שמתנדבת בבית חב"ד יוביל כל אחד מהם למסע ארוך ומטלטל פנימה, אל העצמי ואל רוחות העבר; והחוצה, אל האחר ואל האפשרויות לעתיד, עד לרגע שירעיד את שניהם.

רומן הביכורים של משה שרון נקרא בנשימה אחת, ומאיר בזווית חדשה את הצורך האנושי לצאת למסע.