אייכה | משה שרון

רומן הביכורים של משה שרון | פרסומים ותגובות הקוראים


השארת תגובה

דעה: עם הספר או עם התרגום? מאמר מיוחד לכבוד שבוע הספר

בראש רשימת רבי המכר הספרותיים של 2012 נמצאים שלושה ספרים מתורגמים. אחד אפור מגוון, השני בן מאה, והשלישי קשור בחוטים.

גילוי נאות מספר אחד: לא קראתי אף אחד מהם. זאת אומרת ניסיתי אבל לא הצלחתי. אולי בגלל שאני חובש כיפה וחמישים הגוונים של האפור לא הסתדרו לי עם השחור והלבן. ואולי בגלל העובדה המרה שקשה לי, פשוט קשה לי לקרוא ספרות מתורגמת. לא יודע למה. את גרוסמן אני בולע בהתפעלות, את מירה מגן ואשכול נבו אני שואב בהנאה וכשאני מנסה מתורגמים משהו נתקע לי. לא יודע למה. אולי כי זו לא ממש עברית?

דבר אחד בטוח: כואב לי לראות שהוצאות הספרים, שאמונות על המשך חייו התרבותיים של עם ישראל, עם הספר, ביד אחת שולחות מכתבים נימוסיים ליוצרים ישראליים חדשים ש"קראנו אבל לא תודה, זה לא נמצא בתוכניות שלנו השנה" וביד השנייה מתרגמות בסיטונות. כל מה שנמכר בהצלחה ברחבי העולם מתורגם אצלנו. כך זה עובד. מה שהם צורכים גם אנחנו נדרשים לבלוע.

הנה למשל, רשימת רבי המכר שפורסמה בידיעות אחרונות שבועיים לפני שבוע הספר 2013. ספר ישראלי אחד ותשעה (!) מתורגמים:

מתוך ידיעות אחרונות 24.5.13

מתוך ידיעות אחרונות 24.5.13

האמת היא שכך זה נעשה כבר עשרות שנים, ולא רק בעולם הספרות אלא גם בתעשיית הבידור הטלוויזיונית שמייבאת פורמטים, רובם חלולים, מאחותנו האמריקאית, בתעשיית הסרטים, התיאטרון, המוסיקה ובעצם, היכן לא?

רבים ודאי יאמרו – מה הבעיה? ספרות היא ספרות וסרט הוא סרט ולמה שנקרא רק מה שנכתב כאן? אתה חשוך שחי במאה הארבע עשרה?

אז האמת היא שאין לי בעיה. שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אפילו בנותיי הקטנטות יודעות כבר לומר שעל טעם וריח אין להתווכח. למרות שאני לא מבין בכלל איך אפשר להשוות משפט סתום כמו "למרות היותו השיהוק האחרון של בורגנות העסקים הגבוהה, שמתרבה אך ורק בגיהוקים מהוגנים ונטולי מידות רעות…"(אלגנטיות של קיפוד. מוריאל ברברי) לבין "אילן הסביר לו שיש מילים נרדפות (גם צייר לו אותן, אחיותיהן רודפות אחריהן), ובגיל שלוש למד אדם שלירח אפשר לקרוא גם סהר ולבנה. שבלילה יש חושך ואפלה, ואפילו עלטה." (אישה בורחת מבשורה. דויד גרוסמן)

נכון. שניהם כתובים בעברית. אבל באמת, אפשר להשוות? הספרות המתורגמת מצטיינת ביכולת לספר סיפור מעניין, ייחודי. משהו ש"לא שמענו עדיין". והאמת היא שיש כמה ספרים שנכתבו ברחבי העולם ואני שמח שעשו אלינו עלייה. הנביא של ג'ובראן חליל ג'ובראן, למשל, או האדם מחפש משמעות של ויקטור פראנקל ועוד כמה קלאסיקות שאני שמח שנמצאות על מדף הספרים שלי.

אני זקוק לארומה של העברית. אבל זו רק דעתי. יש כאלה שמסוגלים לקרוא רק ספרות מתורגמת.

אבל הבעיה האמיתית שלי איננה רק עם תרגומים, הבעיה צצה כשאני מתחיל לעשות הקשרים בין התרבות שאנחנו צורכים לבין איך שאנחנו נראים, אתם יודעים, מתחת לפוזה הכאילו אוניברסלית שלנו. את חוסר היכולת של הנוער שלנו, למשל, להתרכז יותר מכמה דקות ברעיון שאין בו מאה הרוגים או כמה נשים לבושות חצי חינם, או את הזלזול ההולך וגובר במדינתנו בתפקיד המורה, ההורה, הסופר, הרב, הפרופסור או כל מי שיש מה ללמוד ממנו באמת.

קליפ ביוטיוב הוא מגניב. איש מלומד שמסביר רעיון עמוק הוא "חופר" או "עודר".

למה כל כך קשה לנו להיות בפוקוס? למה אנחנו חיים בדור בו חמישית מתלמידי בית הספר צורכים כדור פסיכיאטרי שעוזר להם להתרכז?

עדיין, אבל, מה הבעיה?

הבעיה היא שלפעמים, כך אני חש, החופש התרבותי, הספרותי, האומנותי, נעשה כל כך מקודש בעיני אנשים, יותר מאשר המוסר, החינוך ופני החברה העתידית. אם מישהו כתב, צייר או פיסל, במילים אחרות הוציא לאור את פנימיותו, רגשותיו ודעותיו וכו' אז מיד אנחנו נזעקים לזכותו לפרסם את הגיגיו בכל מקום.

ואם הם חולניים? ואם הם משפיעים לרעה ונוגדים את הערכים שלנו?

לפני כשבע שנים פירסמה גלריה חיפאית סדרה של ציורי טבע בינוניים במיוחד שצייר איש מפורסם מאוד. היטלר שמו, או יותר נכון ימח שמו. הגלריה הזו ממומנת ע"י משרד החינוך שגם גיבה את ההחלטה, בניגוד לראש העיר, יונה יהב, שנזעק.

אתם מבינים למה אני מתכוון כשאני אומר שהאומנות ניתפסת כגבוהה מהמוסר?

ויש כמובן עוד מיליארד דוגמאות, החל מ"הסוחר מוונציה" שכולו עלילת דם אנטישמית ומוצג בהבימה, התיאטרון הלאומי, ועד עירום בוטה בשם האומנות.

תגידו, התרבות היא מעל הכל? ממתי?

גילוי נאות מספר שניים: לפני כמה חודשים יצא לאור רומן הביכורים פרי עטי "אייכה", זה שמו. הספר יצא בהוצאת "רימונים".

אהה, תפסנו אותך, אנחנו כבר רגילים שהסופרים מתבכיינים שמוכרים אותם ארבע במאה, אבל אתה בא עם טיעון אחר – את כל המאמר הזה אתה כותב כדי להתבכיין שאתה צריך להתחרות בחנויות מול סיפרות שיש לה יותר קונים משלך, זה העניין, אה?

לא, זה לא העניין, שתבושם לה הסופרת הבריטית המהוללה, עיני לא צרה ברווחים שלה. עיני כן צרה על אותם מאות אלפי הקוראים שקוראים או בעיקר קוראות את ההעדפות המיניות הסאדו – מאזוכיסטיות שלה ומקבלות בכך מסר: יש לזה מקום. זה חלק מהתרבות, זו חלק מהמחשבה הפתוחה, מהעולם הפתוח ומראייה נאורה של יחסים. בעיניי לפחות, מדובר בספרות בינונית ומטה שלא מצדיקה תרגום אלא מצריכה בעיקר הוקעה.

באתר מאקו התפרסמה כתבה שמביאה את הנתונים הנ"ל ומתייחסת בין השאר גם לספרי נוער. הנה הדברים: "מנכ"ל צומת ספרים, אבי שומר, מנסה להסביר את התופעה: "בשנים האחרונות הסופרים וההוצאות לאור פיתחו את הנוסחה לגבי מה שהנוער רוצה לקרוא. אם לפני מספר שנים חשבו להוציא מחדש את ספרי אריך קסטנר, דבורה עומר וחסמב"ה, התברר שהציבור הצעיר רוצה יותר כיוון של פנטזיה. חייבים לומר שבכל הספרים החדשים של הנוער יש סקס מוסווה – ולנוער זה גורם רצון להשתתף בזה. הורים אמרו לי שהם נדהמו לגלות את התכנים האלה, למשל בספרי 'משחקי הרעב'". שהיא, כך נאמר קודם בכתבה הסדרה לבני נוער הנמכרת ביותר ב 2012.

אמרתי לכם. הבעיה שלי מתחילה כשאני יוצר הקשרים. האם אין הקשר בין כמות הבגידות בחברה לבין התרבות שמזלזלת בקדושת הקשר הזוגי ומעלה רק את הריגושים והבגידות על הבמה?

טוב, אם זה בסדר מבחינת כולם שילדינו מתנסים מינית בגיל 13-14 אז בסדר, בואו נמשיך לקנות להם ספרים שיש בהם סקס מוסווה.

אה? זה לא בסדר מבחינתכם? הייתם רוצים אחרת? אז למה כולם שותקים וקונים?

הכי קל זה להגיד שאין לנו שום דבר לעשות בעניין. זה לא נכון. בשנים האחרונות הופקו בישראל סדרות מקוריות ומיוחדות מאוד, בעלות גוון נקי, בלי הכיעור והכנסת השוליים או החולי לתוך המיינסטרים. סדרות כמו: סרוגים, במרחק נגיעה, פלפלים צהובים, שביתה ועוד, נתנו לצופה הישראלי עניין בלי להעלות את הצחנה מעלה מעלה. כך גם בספרות הישראלית היפה שנכתבה בשנים האחרונות. זו שגורמת להתרגש משמחה ולא מזעזוע. זו שלא רק מעבירה מסרים מעובדים, אלא גם מעלה את קרנה של העברית והיופי האינסופי הטמון בה.

אינני מציע הפיכת התרבות בישראל לאיראן החשוכה, אינני מציע "אח גדול", צנזור שיגיד לנו שהאח הגדול הוא זבל תרבותי, אלא רק מבקש וועדה אחת שתשב במשרד החינוך / התרבות ותחליט עבורנו מה ראוי שנכניס למוח הסופג של ילדינו ומה לא. נכון. בתוך "מה לא" ודאי שיש גם תוצרת כחול לבן אבל בכל זאת, הצורך ללכת לקצוות החברתיים ולהעלות משם את הזבל אל תוך שעות הפריים טיים או אל מדפי הספרים לא נולדו לדעתי בהוויה הישראלית אלא יובאו.

אולי אז, חכמת הסופרים תפסיק להיות סרוחה בעיני רבים? אולי אז סופרים יוכלו לחיות ולהשפיע על תרבותם? אולי אז יצמחו לנו עוד כמה משוררים וסופרים מוכשרים? אולי נחזור להצדיק את השם "עם הספר"?

יותר משאני מאמין במחאה על המצב הקיים אני מאמין בלעשות טוב. שבע שנים מחיי הקדשתי לכתיבת רומן שלא מתעלם מהרע אלא מקדש את הטוב. שעושה מקום לגווני הרגש האנושי, לחיפוש, לכמיהה לטוב. יש כל כך הרבה רע בעולם. אולי הגיע הזמן להפסיק להאכיל אותו?

עד שתקום הוועדה, או מינימום דיון ציבורי עמוק בנושא ההשפעות הזרות על חיינו, דעותינו ועל החיבור שנובע מכך עם הישראליות, הצבא, ההסטוריה, היהדות ועוד, אני מתחייב לא להכניס אותם הביתה. שידפקו בדלת כמה שהם רוצים, אני אשאל מהיכן? אם יענו בעברית עם מבטא, שישארו בחוץ.

ארצה לסיים בדבריו של הרב קוק על הספרות הישראלית וקדושתה. אין מילים מדוייקות משלו:

אי אפשר לספרות הישראלית שתצליח בלי התקדשות הנשמות של הסופרים. כל סופר שאינו עמל לטהר את מידותיו, לזכך את מעשיו ואת רעיונותיו, עד שיהיה עולמו הפנימי מלא באור וטוב, לא יוכל להקרא בשם 'סופר' באמת. הספרות צריכה להחצין את הפנימיות ולצורך כך צריכה הפנימיות להבנות.

אם חפצים אנו להחיות את הספרות הישראלית המקורית, עלינו לבוא מן הקדושה אל הספרות. יבוא היום והספרות תתקדש. יתרומם העולם ויכיר את כוחה הגדול של טהרת הסופרים. יתבעו אנשים רבים מן הסופרים להשתנות, יכירו את השקר והזוהמה שמתחבאים מאחורי סגנונות ספרותיים יפים.

תפקיד הספרות והאומנות היא לבטא את כל מה שמסתתר במעמקי נפש האדם, וכל זמן שחסר רגש אחד קטן, שעדיין לא יצא לאור, מחוייבת התרבות לבטאו ולציירו.

אמנם ברור שחובת הגילוי והחשיפה תקפה רק לגבי רגשות פנימיים שבגילויים הם מבסמים את אויר המציאות, אבל אותם רגשות פראיים, שמזהמים בריחם הרע את העולם, אותם צריך לקבור ולכסות, ואוי לו למי שמשתמש באומנות למען הרבות כיעור ונבלה בעולם.


השארת תגובה

זה שיודע לשאול | ערן קמינסקי מראיין את משה שרון לרגל צאת "אייכה" לאור

זה שיודע לשאול
משה שרון ממודיעין רק בן 35, אבל כבר הספיק להיות חילוני ולחזור בתשובה, להישאב לתוך כת ולהיחלץ ממנה, ללמוד וללמד פסיכולוגיה וגם יהדות וחסידות, ולהקים אתר אינטרנט ענק בנושא קבלה…
ערן קמינסקי  מודיעין ניוז  23/04/2013
http://mnews.co.il/article_focus.asp?article_id=15702
בעולם הקלישאות והסטיגמות בו רובנו חיים, עולם בו אנו ממהרים להדביק על אנשים תוויות רק כדי שיהיה לנו יותר נוח לעכל אותם, משה שרון ממודיעין הוא דמות יוצאת דופן. הוא רק בן 35 אבל כבר אב לשלוש בנות ונושא עימו רזומה ארוך של חיים. הוא איש דתי ומאמין אבל דוגל בספקנות ברוכה, הוא חילוני שחזר בתשובה אבל לא נראה כמו המתחזק הטיפוסי.מה עוד? הוא מלמד יהדות וקבלה אבל ללא נימת מיסיונריות בוטה, הוא חי בעברו בארגון דתי הפועל למעשה ככת לכל דבר אבל נחלץ ממנה באבחה אחת, הוא נשאב לחלוטין לחיים ההם אבל באותה תקופה גם עשה תואר בפסיכולוגיה, הוא הקים אתר אינטרנט ענק ורב גולשים וכניסות אבל מאפשר הורדה בחינם של למעלה משלוש מאות הרצאות בנושא. ויש עוד לא מעט דוגמאות לאותה דואליות שישנה בו.

לכן לא פלא שעל עטיפת רומן הביכורים שלו "איכה", שיצא לאור לא מזמן, מופיעה דמות שקווי המתאר שלה יוצרים למעשה סימן שאלה…

רוצים את הנשמה שלך

שבע שנים ארכה כתיבת הספר ואיתה גם כמה גלגולי חיים. תחילתו של המסע הייתה במהלך התקופה בה השתייך לאותו ארגון/כת שאת שמו הוא מסרב להסגיר בכתבה הזאת. הסירוב נובע מהסיבה הפשוטה שאנשי הארגון נוהגים לתבוע דיבה את אלו המספרים על הנעשה בתוככי המעגל, על החיים שנשאבים לטובת הארגון והעוולות שנעשו בשם איזושהי מטרה קדושה.

אל הארגון הדתי העוסק ב"תיקון עולם" הגיע משה מיד לאחר שירותו הצבאי בעקבות מודעה פשוטה שראה על לימודי יהדות. לאט לאט נשאב הבחור החילוני הצעיר אל החיים הטוטאליים הנדרשים מהחברים, חיים הכוללים התייצבות חובה מדי לילה בשיעורים המתקיימים בין השעות שלוש לשש לפנות בוקר. במקביל כמובן, נדרשים החברים להמשיך בשגרת חייהם, לעבוד ולהכניס משכורת ממנה מופרש מעשר לטובת הארגון וגם להיות זמינים בשעות הפנאי שלהם לפעילות לטובת הארגון. חיים פרטיים, מיותר לציין, לא ממש קיימים בפורמט הזה. את השבתות והחגים מחויבים החברים להעביר יחד, כך שבמשך שש שנים לא חגג משה שבת או חג עם הוריו.

"יש כתות שמעוניינות בכסף של המאמינים", מספר שרון, "הם רוצים את הנשמה שלך. זה עובד על עיקרון של שטיפת מוח. הם גורמים לך לחשוב שאתה עוסק בדבר הכי חשוב בעולם וכל השאר הוא בזבוז זמן. יותר מזה, המחשבה היא שכל שאר העולם הם בהמות, כל עיסוק אחר הוא בושה. הם גורמים לך להרגיש חשוב, נותנים לך תפקידים בלהפיץ את הבשורה ואתה נשאב ונשאב עד שמתחיל לדבר במנטרות שלהם".

הנס שחילץ מהכת

"שני דברים טובים בכל זאת קרו שם ("הכול לטובה, תזכור", הוא מחייך): הכרתי את אשתי והתחלתי לכתוב", הוא אומר ומספר על חיים ללא חיים מלבד מטרות הארגון. "אחרי שהתחתנתי בקושי ראיתי את אשתי. אין כמעט זמן פנוי כי אתה גם עובד וגם אמור להיות פעיל בהפצת התורה וגם מחויב להשתתף בשיעורים ליליים. יוצא מזה שאתה גמור מעייפות באורח קבוע. למדתי לתואר בפסיכולוגיה והתנהגות ארגונית באוניברסיטת בר אילן במהלך השנים שם. את השנה הראשונה סיימתי כמצטיין דיקאן, את השלישית בקושי גמרתי.."

לידת בתו הבכורה לפני כשבע שנים, הביאה למעשה לסיום חברותו של משה בארגון. "כשנולדה לי ילדה זה הפך אותי לגמרי. כשהכרתי את אשתי היא ידעה למה היא נכנסת, היא בחרה בזה באיזשהו אופן. הבת שלי לא בחרה. ואז כבר הוצפתי בכל מיני דברים שראיתי והתעלמתי מהם קודם. דברים שלא יכולתי לסבול כמו שקרים, צביעות והרס משפחות".

"היה שם זוג שהתחתן ולאחר מכן האישה התחילה לגלות התנגדות לאורח החיים שנדרש מהם. כאשר הגבר התייעץ עם הקבוצה אמרו לו: "תתגרש ממנה". כשהוא ענה שהיא בהיריון הם השיבו: "שתעשה הפלה". ככה זה, מה שלא מקדש את המטרה לא קיים. בכלל, יש שם הרבה מאוד נישואים והמון גירושים".

"זה זעזע אותי ובאתי אל "הוועדה" ודיברתי. הם שתקו, התייעצו עם הרב והוא ביקש ממני לצאת לחופשה של חודשיים לחשוב על המשך דרכי. הוא לא הסביר למה ולא ענה על השאלות שלי. חצי שעה אחר כך הועברה הוראה לכל הגברים והנשים לנתק את הקשר איתי ועם אשתי. זה היה רגע של גאולה, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. לא ידעתי בכלל שאהיה מסוגל לצאת משם. קרה לי נס, זה מהשם. היום אני מתגעגע לאנשים שהכרתי שם, אבל לא לדרך שלהם".

"אז תכתוב בעצמך"

את ספרו הראשון (בימים אלה כותב שרון שני ספרים נוספים העוסקים בקבלה) התחיל כאמור לכתוב עוד בימים בהם היה חבר בארגון. הרב המוביל את הארגון כתב בעצמו עשרות ספרים, וכאשר העיר לו משה כי ספריו חוזרים על עצמם, השיב הרב שיכתוב אחד בעצמו. והוא אכן כתב. "הצורך שלי לא בא מלספר סיפור כלשהו אלא להגיד את מה שהיה לי לומר. לא ידעתי מה אני רוצה לספר, ידעתי שיש דברים שאני רוצה להגיד".

סיפורו של "איכה" סובב סביב שני גיבורים מרכזיים – אריאל החילוני ונועה הדתייה הנפגשים בבית חב"ד בדראמסלה שבהודו. "איך הגעתי אל אריאל? חיפשתי דמות ישראלית אגואיסטית טיפוסית, כזאת שרואה רק את עצמה ועוברת איזשהו תהליך. אגב, יש הרבה כאלה, לא מודעים. בעיקר גברים. אריאל לא טיפש. הוא מדריך פסיכומטרי גאון, היה מפקד בצנחנים אבל הוא מנותק רגשית. בספר הוא לא נהיה פתאום "מר נחמד", אבל כן קורים לו דברים. מקרים שבהם הוא כן מצליח לראות אחרים, בחירות שמראות שמשהו השתנה. הוא גם עובר דרך בכל מה שנוגע לקשר עם אביו. אם אריאל דומה לי? יש בי ממנו. הטראומות שלו מהצבא דומות לשלי, הספקנות, הבוז לפנאטיות. אבל האמת היא שיש בי יותר מנועה. גם בבעיות האכילה..", הוא מחייך.

אריאל, שנוטש את ארוסתו שלושה שבועות לפני החתונה וממריא להודו מבלי להיפרד ממנה או להסביר את מניעיו, פוגש כאמור בבית חב"ד את נועה "הקוקניקית" (הכוונה לציונות הדתית ההולכת בדרכו של הרב קוק. ע.ק) המתנדבת במקום למרות שאינה שייכת לקהילת החב"דניקים, מאמיניו של הרבי מלובביץ'. נועה היא דתייה לא שגרתית, אם אפשר לתאר אותה כך.

"מי ש"הופכת" את אריאל היא נועה. משהו בניקיון שלה גורם לו להתהפך. היא גורמת לו לחשוב, לראות דברים אחרת דרך המהות שלה, באיך שהיא חיה. גם לה המפגש הזה גורם למהפך. היא מגלה בעצמה רצונות ומאוויים שלא מתאימים לכאורה לדתיות שלה".

מבלי לספק יותר מדי ספוילרים, אפשר רק לומר שהמפגש בין השניים לוקח אותם למסע מרתק, במהלכו משתנה הדרך בה הם מסתכלים על דברים מסוימים ובעקבות כך גם חייהם משתנים.

אף אחד לא יודע

"ב"אייכה" רציתי להגיד שכולם מתלבטים, שאף אחד לא יודע. דווקא אלה שלכאורה יודעים, יוצאים בספר הכי עלובים, הכי בזויים. אשכול נבו (הסופר אצלו למד שרון סדנת כתיבה במשך שנה וחצי. ע.ק) אמר לי בהשקת הספר: "הכרתי אותך שרוצה להגיד. איך מישהו כמוך שיש לו כל כך הרבה מה להגיד, כותב ספר כזה מתחבט וספקן?".

"הדרך הכי טובה להגיד משהו למישהו היא דרך סימני שאלה, לא בסימני קריאה. גם בזוגיות זה ככה. אם תבוא בסימן קריאה זה יסתיים בפיצוץ. אמביוולנטיות באה לידי ביטוי בבגרות, ביכולת לקבל את האחר. מבחינת הרב שלי, שהוא איש חרדי, הספר לא צנוע. מבחינתי זאת דרך לחבר אנשים לרעיונות האלה בלי להגיד יהדות".

חלקכם אולי יראו את ניסיונו של שרון להעביר תכנים יהודיים מבלי להשתמש במילה עצמה כמיסיונריות לייט, אבל שרון מתייחס לכך בפשטות. "הקמתי אתר אינטרנט, אני מעביר הרצאות, הוצאתי דיסקים, אני מאמן באחד על אחד. יש אנשים שמתחברים לאיך שזה עובר דרכי – לא פנאטי, וככה מתחברים לעצמם. אני קם בבוקר היום ומרגיש שאני שליח שלו. זה נותן כוח. הנוכחות שלו בחיים שלי מביאה עוצמה שלא תתואר. פעם לימדתי את רמי קליינשטיין קבלה והוא אמר לי שכאשר הוא כותב שיר, הוא מרגיש שזה לא בא ממנו. הלחן מגיע מאיפשהו. גם אצלי זה ככה. כרגע אני מספיק נקי כדי להיות הצינור לזה".

בניגוד למרצים ומורים אחרים מהז'אנר, שרון כאמור לא מסתיר את הספקנות. "אני קורא לעצמי דתי מטיל ספק. לטעמי אמונה היא בכלל לא נושא דתי אלא עניין של הרגשה. אני מכיר דתיים חסרי אמונה וחילוניים שמלאים בה. אין לי ספקות כלפי השם, אלא כלפי דרך החיים שהוא דורש ממני. מי אמר שאני צריך להתלבש כמו פינגווין? מה, הרמב"ם היה לבוש ככה? כל אחד צריך להסתכל על אלוהים דרך הלב שלו. יש משהו? מרגיש? בין אם תתבונן בטבע או פנימה עד הסוף, בכל מקום תוכל למצוא את הנקודה שלך כלפי אלוהים. או שלא. לפעמים הלב מספיק סגור או ציני כדי שלא יראה כלום".

גם באזור מודיעין מרצה שרון ומלמד קבלה על תכניה השונים. מדי פעם הוא מרצה במרכז "מפגשים" בעיר ובמקביל מעביר קבוצת לימוד שבועית ביישוב חשמונאים בתשלום סמלי. אחד הספרים שהוא כותב כיום עוסק בזוגיות על פי הקבלה. "הטענה שלי היא שגברים ונשים לא תמיד יודעים עד כמה עמוק השוני ביניהם. גם הפסיכולוגיה לא. במובן הזה הקבלה גאונה. היא מראה מה עומד בבסיס של הגבר והאישה ומה כל אחד מהם צריך לקבל מהשני. למשל להבין שאישה, גם אם היא מפותחת וחזקה ומנכ"לית גדולה, עדיין צריכה מהגבר שלה ביטחון. גברים לעולם לא יבינו את זה, כי אין בהם צורך כזה. אז אתה אולי לא תבין, אבל אשתך צריכה ממך ביטחון אם תבין ואם לא. זה חשוב לה. השילוב הזה, בין תיאוריות עתיקות בנות 3,000 שנה לפרקטיקה, עוזר לאנשים להבין איך מקיימים זוגיות. התכנים האלה גרמו לאנשים לחזור הביתה ולעשות תיקון. לדעתי, הקורס הזה – הזוגיות בראי הקבלה, הוא חובה לכל זוג".


השארת תגובה

ביקורות ספרותיות ברשת ובעיתונות על אייכה

ביקורת ראשונה פורסמה ב 25.2.13 באתר "אנשי הספר" מאת דפנה ת.

ספרו של משה שרון "אֵיֶּכָּה" מספר על אריאל, בחור ישראלי חילוני בן שלושים ושתיים. מבולבל לגמרי מבחינה נפשית ורגשית, הוא מחליט לעזוב את כל מה שיש לו ולברוח רחוק כדי למצוא לעצמו את השקט הנפשי והתיקון לו הוא זקוק.

אריאל עוזב עבודה טובה, חיי אהבה וזוגיות של שמונה עשרה שנה עם עלמה, וכך הוא מגיע להודו. שם הוא פוגש במרילנה, צעירה איטלקייה ומוזרה שמזכירה לו במקצת את עלמה. נרקמת ביניהם מערכת יחסים והוא מתאהב בה, הוא מתחיל לחשוב שהנה זה הזמן הנכון – אבל לבסוף זה לא מסתדר, משהו מתקלקל. ושוב אריאל אבוד בהודו. הוא נכנס לבית חב"ד ושם הוא פוגש בנעה, בחורה דתייה מרעננה הצעירה ממנו בעשר שנים שמתנדבת בבית חב"ד. בין אריאל לנעה נרקמים קשרי חברות אמיצה המלאים בשיחות נפש על דת, אהבה, החיים עצמם ומה שביניהם.

הספר בנוי מקטעים קצרים, כאשר שמו של כל קטע נושא את שמו של אותו הגיבור בו הקטע מתרכז (אריאל, עלמה, מרילנה, ג'רמי ועוד), וכך לאט לאט נוצרת העלילה.

לאחר שמתחילים את הקריאה ונשאבים פנימה לעלילה המרתקת לא רוצים להפסיק לקרוא את הספר עד שמסיימים; הקריאה קולחת גם בזכות הכתיבה הפשוטה והמובנת. אני מאוד נהניתי ממנו והיה לי קשה להפסיק לקרוא ואפילו עצוב שהוא נגמר, וזאת למרות שבהתחלה היה לי קשה עם הקטעים הקצרים. אך לאחר שהתרגלתי, פשוט לא יכולתי להוריד אותו מהידיים.

התחברתי מאוד לסיפור העלילה עצמו; מצאתי אותו מרגש, מעניין, מותח וזורם. הקטעים
הפילוסופיים אמנם פחות דיברו אליי, כיוון שאני לא כל כך אוהבת פילוסופיה, אך הם שתולים
בתוך הטקסט ואינם מפריעים לזרימת הספר, ולפעמים הם אפילו תורמים להתפתחות העלילה והמשכה.

אני ממליצה על הספר בחום. לדעתי הוא מתאים לקוראים מאחרי צבא ועד אין סוף.

ביקורת שנייה פורסמה ב  5.3.13  באתר נוריתה מאת אסנת בן ברוך:

אריאל ועלמה בני 32, זוג צמוד מאז גיל 14 ואף מתגוררים יחד ובכל זאת עדיין לא מתחתנים, אריאל חושש מאוד מהמחויבות.

אריאל בן יחיד, עלמה היא אחת משבע אחיות וכל אחד מהם מגיע מעולם אחר ושונה לחלוטין זה מזו ובכל זאת הם יחד, כל הזמן הם ביחד.

בית ספר ביחד, צבא ביחד, הטיול הגדול ועכשיו הם מתגוררים יחד ועדיין אריאל לא מציע לעלמה נישואין עד שזו לוקחת את המושכות לידיה ומציעה היא לו נישואין והוא באי נעימות רבה מסכים להצעה שלה.

כיוון שההסכמה של אריאל לא נבעה מהאמת הפנימית שלו הוא בורח.

שלושה שבועות לפני החתונה, כאשר הכל מוכן וההזמנות נשלחו זה מכבר הוא משאיר אחריו פתק קטן ובורח להודו.

בהודו הוא לא מטייל ולא מתמסטל הוא פשוט נשאר במקום למשך חודשים ארוכים ופוגש.

פוגש אנשים שונים ומגוונים ממורים רוחניים ועד יהודים דתיים מבית חב"ד.

שתי נשים מלוות את המסע של אריאל בהודו.

איטלקיה בשם מרינלה אשר כרוכה אחר ג'רמי המורה הרוחני ודי מנצלת את רגשותיו של אריאל כלפיה.

ונועה. בחורה צעירה דתיה אשר כובשת את לבו של אריאל.

נועה מתנדבת בבית חבד, מאורסת לתומר שכל כולו שקוע בדת היהודית וקיום מצוותיה.

היא מטפלת בבית חבד, באורחיו ונקשרת מאוד לאריאל בעבותות של רגשות חזקים מאוד.

האם אני ממליצה על הספר? בסיכומו של דבר כן. ספר מאוד מעניין.

פחות התחברתי ופחות אהבתי את חלוקת הפרקים.

הספר בנוי מפרקים פרקים כאשר כל אחד מהם מסופר על ידי אחד הגיבורים ולעתים על ידי שני גיבורים גם יחד, והכל כתוב בגוף שלישי. קצת קשה לי להתחבר לסגנון כתיבה זה אבל עביר… בהחלט עביר.

בספר עצמו מעבר לסיפור יש לא מעט שיחות רוחניות ושיחות יהדות/דת. מעניין מאוד אבל לעתים מבחינתי קצת לא קשור, קצת מסיט מהרעיון המרכזי של הספר שאותו לדעתי פספס מעט הסופר. לא כתב על כך ממש.

מאוד רציתי לקרוא יותר על עלמה שנותרה בארץ ועל החוויה שלה להינטש כך על ידי בן הזוג שלה, שלושה שבועות לפני החתונה. הרצון שלי סופק רק לקראת סוף הספר ומבחינתי לא מספיק, רציתי לקבל יותר עליה, על עלמה.

סוף הספר מאוד דרמטי וגם די מפתיע אותי בטוויסט מיוחד.

לסיכומו של דבר אומר כי הספר מעט מסורבל אבל מאוד מעניין ואני ממליצה מאוד.

רשמים מאירוע ההשקה ל"אייכה" | משה שרון, אשכול נבו, אורית גידלי ויעל שכנאי

תגובה אחת

ביום ראשון האחרון, 17.2, התכנסו למעלה ממאתיים משתתפים לחגוג עמי את צאתו לאור של "אייכה",  לאחר 7 שנים של עבודה קשה. בין המשתתפים הרבים, תלמידיי, משפחתי וחברים נכחו גם הסופר אשכול נבו, המשוררת אורית גידלי, מנכ"ל הוצאת רימונים יעל שכנאי, ענת לב אדלר מידיעות אחרונות ועוד רבים וטובים…
אחרי קבלת הפנים הראשונה התיישבו כולם באולם הגדול של סמינר הקיבוצים.
בהתרגשות גדולה מדי ואינסוף גמגומים עליתי לבמה והתחלתי לספר כיצד התעצבה האהבה שלי לספרות ואת 7 השנים בהם נוצר אייכה.
משה שרון מספר על כתיבת אייכה

משה שרון מספר על כתיבת אייכה

סיפרתי על הכתיבה ועל הנסיעה להודו כדי לכתוב אותה ולאחר החזרה מהודו על סדנאות הכתיבה עם אשכול נבו ואורית גידלי. סיפרתי על המפגש המפעים עם אורית ועל המתנות שהיא נתנה לי ואז היא עלתה לספר על חוויותיה מאייכה. קודם תמונה ואז מה שאורית אמרה:
אורית גידלי על "אייכה" של משה שרון

אורית גידלי על "אייכה" של משה שרון

והנה מה שאמרה אורית גידלי על "אייכה" של משה שרון:
"מכל ההמון מילים והסיפור המפליא של הספר הזה, המילים "שבע שנים", שבע שנים לעבוד את הספר הזה, זה מספר מיתי כי באמת נכנסת פנימה. מי שנכנס כדי לומר יוצא מהר ומי שנכנס כדי לגלות – נשאר שבע שנים. כשקיבלתי את הספר ליד מעבר להתרגשות הגדולה כי אני מכירה את הטיוטות ומכירה את הלהט ואת הנכונות להשתנות לא רק לשנות  את הספר אלא להשתנות איתו והתרגשתי ופחדתי כי חששתי שזה בכל זאת נשען על התשוקה הגדולה שלך להגיד.
ואז פתחתי את הספר ונפלה עלי סימנייה עם איזה דבר תבונה על כך שצריך לתת הרבה, משהו עמוק. נשמתי עמוק ונכנסתי לספר ואז ראיתי שאתה פשוט גורם לכל החכמים הקלאסיים לקרוס בתוך הספר הזה, הגורו ההודי כדוגמא מאוד חזקה, והם קורסים כי הם שוכחים, כמו שאומרים החכמים ההודים להצליף בכבשה המפגרת, הם שוכחים להיות אנשים ברגע הנכון ולדאוג לאהוביהם ולהיות שם.
הדבר השני שאתה מגלה בספר הזה שזה באת להגיד והספר הזה רוצה להעביר חכמה אבל החכמה היא באהבה וזה משהו שהצליח לקרות בספר, כ"כ התרגשתי לגלות את זה כי הרגעים החזקים הם הרגעים של אריאל, הם הרגעים שבהם הוא מצליח להגאל מהמצב ההתחלתי והנורא שבו הוא נמצא כבנאדם וזה הרגעים שקורים בתוך יחסים כמעט כנגד עצמו. וזה כ"כ יפה שהחכמה הזו מתהפכת בחוויה של הקורא, מה שרצינו קרה, שזה קורה בחוויה של הקורא, נדמה לי שבשיחה שלי עם אשכול הוא ניסח זאת יפהפה שזה לא "אייכה" אלא "אייך".
מה זה אייכה? זה קולו של האלוהים ההולך בגן, זו השאלה האלוהית הראשונה, ואלוהים זה משהו מאוד אבסולוטי ומאוד חזק ונשגב, והאישה הזו, נעה הזאת, היא בעיקר לא יודעת וזה נפלא שמה שקורה בשביל הקורא שלך בספר קורה באיזור הזה.
ואני חושבת שאחד הרגעים שבהם הספר הוא חזק הוא הרגע בו הספר מוכן להודות במפלתו, ז"א שיש את הרגע הזה, שהחכמה מתנגשת עם האהבה, שנועה שאוהבת את אריאל לא הולכת אליו כי היא לא רוצה לקחת גבר של אישה אחרת. אפשר להתווכח על הרגע הזה המון ולקרוא אותו מאלף כיוונים, אבל בעיניי זה הרגע של הטעות הגדולה כי זה רגע שבו אתה עובד מהחכמה, מהסופר אגו, ממה שאתה יודע שנכון, ממה שאפשר לעשות לו סימנייה. בעוד שהטוב האלוהי, האבסולוטי של הספר הזה בנקודה הזו זה מה שטוב לאריאל ומה שטוב לנעה, זה מה שבאמת טוב אבל אתה חייב למצוא אותו לבד.
כשגמרתי את הספר הזה התרגשתי כ"כ שזה קרה, אני לא יודעת, צריך להמציא תפילה, תפילת הודיה, כי צריך לעבוד 7 שנים כדי שזה יקרה, שזה לא יהיה להגיד, שיהיו יחסים אמיתיים.
וגם הכנתי לי סימניה שאני אשאיר לך אותה במקום חיבוק שאתה לא מרשה.  זו סימנייה ריקה וכשאתה גומר את הספר אתה זורק את הסימנייה החכמה ואתה יודע שאתה צריך לכתוב את הסימנייה שלך ואתה יודע שקיבלת דרך האנושיות הרבה מאוד תבונה אבל היא תועיל אם תדע מתי להשתמש בה ומתי לא.
אני מתרגשת איתך ובזכותך ותודה רבה."
הקהל מקשיב לדבריה של אורית גידלי על אייכה

הקהל מקשיב לדבריה של אורית גידלי על אייכה

לאחר אורית סיפרתי על משבר הכתיבה שעברתי לאחר סיום הלימוד אצל אורית ואשכול. נראה היה לי שהספר ממש לא צנוע עבור מי שאני היום, אדם דתי ומרצה לקבלה, ולא ידעתי מה לעשות, מבחינתי לנקות את הספר היה בלתי אפשרי. אם זה לא הספיק נתקלתי בטקסט של הרב קוק שעוסק בספרות ולאחריו לא יכולתי לכתוב בכלל:

הרב קוק על הספרות והתרבות

אי אפשר לספרות הישראלית שתצליח בלי התקדשות הנשמות של הסופרים.

כל סופר שאינו עמל לטהר את מידותיו, לזכך את מעשיו ואת רעיונותיו, עד שיהיה עולמו הפנימי מלא באור וטוב, לא יוכל להקרא בשם 'סופר' באמת.

הספרות צריכה להחצין את הפנימיות ולצורך כך צריכה הפנימיות להבנות.

אם חפצים אנו להחיות את הספרות הישראלית המקורית, עלינו לבוא מן הקדושה אל הספרות.

(אורות, אורות התחיה, פרק לז)

יבוא היום והספרות תתקדש. יתרומם העולם ויכיר את כוחה הגדול של טהרת הסופרים. יתבעו אנשים רבים מן הסופרים להשתנות, יכירו את השקר והזוהמה שמתחבאים מאחורי סגנונות ספרותיים יפים.

רוח הטומאה יעבור, וכל סופר יתחיל להעריך את הרוממות והקדושה שבעבודתו, לא יטבול עטו בדיו בטרם יטהר את מחשבתו, יקדים הרהור של תשובה ליצירתו, אז תצא היצירה בטהרתה, ורוח הקודש תחול עליה.

(אורות, אורות התחיה, פר לז')

תפקיד הספרות והאומנות היא לבטא את כל מה שמסתתר במעמקי נפש האדם, וכל זמן שחסר רגש אחד קטן, שעדיין לא יצא לאור, מחוייבת התרבות לבטאו ולציירו.

אמנם ברור שחובת הגילוי והחשיפה תקפה רק לגבי רגשות פנימיים שבגילויים הם מבסמים את אויר המציאות, אבל אותם רגשות פראיים, שמזהמים בריחם הרע את העולם, אותם צריך לקבור ולכסות, ואוי לו למי שמשתמש באומנות למען הרבות כיעור ונבלה בעולם.

(עולת ראיה ב', ג')

מתוך הספר ניצוצות

לבסוף, אחרי מאבקים עם עצמי החלטתי למחוק ולשנות, נכנסתי לתהליך ארוך של שכתוב, שלחתי לאנשים לקרוא, תיקנתי ואז… שלחתי ל 19 הוצאות לאור. 3 השיבו בחיוב. אחת מהן, הוצאת רימונים של יעל שכנאי. בשלב הזה עלתה יעל ודיברה על הוצאת הספר לאור:
יעל שכנאי, מנכ"ל הוצאת רימונים

יעל שכנאי, מנכ"ל הוצאת רימונים

והנה מה שאמרה יעל שכנאי, מנכ"ל הוצאת רימונים על "אייכה" של משה שרון:
"אני חושבת שהרגישות של משה ניכרת גם בכתיבה בספר, כל הדמויות שנמצאות בספר, גם דמויות המשנה וגם הדמות של הגיבור הראשי, הדמות המרכזית, כולם רגישים לזולת, כולם רגישים לעצמם. הרגישות והנדיבות של הדמויות היא עצומה.
הספר הזה נראה שהוא סוג של שליחות מבחינת משה, כלומר מעבר לעובדה שהוא רצה לכתוב ולהעביר את עצמו, אני מאוד מקווה שזה לא הספר האחרון שלו והספר הבא יהיה אולי מנותק מרוחניות ונראה גם איך משה כותב גם על דברים אחרים מאלה. אבל רואים שזה היה בנפשו, סוג של שליחות, מסרים שהוא רצה להעביר, והנכונות הזאת של לכלוא אותם בתוך עלילה ובתוך הגיבורים שחווים את התכנים האלה ולהעביר אותה החוצה הייתה ההחלטה הכי נכונה בספר.
כשקוראים את הספר אתה לא מרגיש שאתה מקבל פה כל מיני תובנות ומסרים אתה קורא אותו כסםפר עלילתי לכל דבר ובאמת בלי להרגיש אתה באמת חווה את החוויות של אריאל, עלמה, נועה וג'רמי ושל כל הדמויות שבספר.
היכולת של משה לכתוב את הספר בצורה כזו שכל אדם חילוני יכול לאהוב ולהזדהות איתו, אין פה שום תחושה של מסיונריות דתית,  קבליסטית. בוודאי שיש בספר מסרים של תובנות וחיפוש עצמי אבל זה כ"כ קולח וכ"כ זורם וכ"כ עכשווי, כ"כ בשפה של כולנו,  של 2013.
ההחלטה ליצור מבנה לספר שהוא מבנה של דמויות שמדברות את מה שעובר עליהם הייתה החלטה מאוד גורלית, ניהלנו על כך הרבה דיונים ואני חושבת שהוא פתרון נכון משום שהייתה בהתחלה נסיון לכתוב את המספר כיודע-כל שמעביר את הסיפור מנקודת מבטו כמו מישהו שנמצא עם מצלמת רחף מלמעלה אבל עשינו החלטה לחלק את הספר בין אריאל והדמויות הנוספות שיחד איתו וזה באמת נתן מיקוד על כל מונולוג ועל כל דמות ומשה השכיל לכתוב גם את הדמויות האחרות בצורה שקשה להאמין שמי שכתב את אריאל כתב גם את נועה ועלמה, דרך הקול הנשי שלהן וזה באמת תענוג לקרוא את זה.
כתוב בגב הספר וזה נשמע קלישאתי אבל הוא באמת "נקרא בנשימה אחת", הוא מרתק, קולח, זורם, רהוט, כיפי, יש בו התכתבויות עם יצירות ישראליות, עם  שירים שנכתבו בהוויה שלנו, בהשפעה שלה על הדור הצעיר. זה אומר על הרבה גם על המחבר ועל החיבור שלו למילה הכתובה ועל הרגישויות שיש בה.
אין בספר אדם אחת שלא מחפש משהו, שרוצה לגלות משהו, נמלט ממשהו, כמובן שההימלטות של אריאל היא הכי גדולה אבל בשונה מספרים אחרים של חיפוש בהודו, הגיבורים של "אייכה", גם כשהם מחליטים לא להחליט כרגע, כמו אריאל כלפי עלמה, אבל הוא לא מחליט כי הוא בדרך למשהו, לא כי הוא מתעצל, או מתוך נרקסיזים,  או היעדר עמוד שידרה או בגרות מסויימת,אלא מתוך הידיעה שההחלטה הנכונה בו תבוא מעצמה ותתגבש ברגע שסך חלקיו של השלם יושלם והתמונה תתבהר מבפנים, כתוצאה של התהליך שהם עברו וכמו שאמרה אורית, הגיבורים בוחרים בהחלטה כי הם מגלים שהיא נכונה ולא כי זה הדבר הנכון לעשותו. הספר מתחיל טוב ממשיך טוב ונגמר טוב. אני מאחלת למשה מכירות רבות ואושר גדול והמשך לספר הבא."
מיד בתום דבריה של יעל עלה אשכול נבו לבמה על מנת לראיין את משה שרון:
אשכול נבו מראיין את משה שרון לרגל הוצאת אייכה לאור

אשכול נבו מראיין את משה שרון לרגל הוצאת אייכה לאור

והנה הראיון מובא בפניכם:
אשכול נבו: ערב טוב לכולם, קודם כל אני מאוד מתרגש בשבילך, אני מכיר את הספר הזה עוד כשהוא היה חבילת דפי A4 וכשקיבלתי אותו בדואר ממש התפעמתי .
יש איזו מין מטאפורה כזו שמשווים תהליך כתיבת ספר להריון ולידה, זה לא נכון, צריך להפסיק להשתמש במטאפורה הזו. המטאפורה היותר נכונה היא של מסע וזה באמת מסע להוציא רומן ראשון. זו דרך מאוד ארוכה, כמו במסע יש רגעים שאתה מסתכל על מה שכתבת ואומר איזה יופי ואני לא מאמין שאני כתבתי את זה וכמו במסע יש רגעים שאתה מגיע לאיזו עיירה, מחפש מלון,  ובלונלי פלנט היא לא מופיעה ואתה לא יודע לאן ללכת.
אני חושב שהדרך שעברת, שלקחת אותנו אל תוך הדרך הזו, נראה לי תוך כדי שדיברת שהתרחשה איזו חפיפה מעניינת בינך לבין אריאל, בתהליך הכתיבה ובתהליך שעובר על אריאל, אריאל למי שלא קרא את הספר גם הוא מחפש וגם הוא לא מוצא וגם הוא מתלבט וגם הוא נתקע וגם הוא מגיע לרגע שנדמה לו שהכל קורס והוא צריך לקום מהרגע הזה. אני חושב ששני המסעות התנקזו לידי הספר.
לפני שאשאל אותך שאלות רבות על הספר אני רוצה לספר לכם סיפור. למה כדאי להשתתף באירוע של מורה לקבלה. אני לא הייתי אמור להיות כאן הערב. לפני עשרה ימים שיחקתי טניס ובמהלך העליה שלי לרשת נשמעה פקיעה של שריר. קרסתי על המגרש ובמיון אמר לי האורטופד שאני אהיה עכשיו בבית חודש כי קרעתי את השריר. כתבתי מייל למשה ואמרתי לו שיש סיכוי לא קטן שאני אאלץ להיעדר מהערב הזה ואני מאוד מצטער כי זה הולך לשם ואז הוא כתב לי "אני מתפלל בשבילך". כשמורה לקבלה מתפלל… זה היה ביום שלישי, ברביעי התחלתי להרגיש יותר טוב, יום חמישי עמדתי על הרגליים, באולטראסאונד נוסף שעשיתי הסתבר שהקרע רק חלקי והנה אני כאן היום.
נס גלוי.
יש הרבה שאלות שעולות מ"אייכה" ואני חושב שזה שעולות ממנו שאלות זו המחמאה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לך, כי מה שהטריד אותנו לאורך כל הדרך של העבודה איתך  אלו סימני הקריאה ואיך אפשר להפוך אותם לסימני שאלה. ואני חושב שהצלחת בזה. זה ספר מטריד , שנגע בי ועורר אצלי המון שאלות שמעסיקות אותי עכשיו בתקופה שאני נמצא בה בחיים.
יושבים פה תלמידים שלך ואני מנוי על הניוזלטר שלך, איך זה בשביל אדם שעומד בפני קהל ומרצה מתוך מקום של ידיעה, מתוך מקום ש"אני רוצה לומר לכם דבר מה, לתת לכם תובנה שתעבדו איתה", איך זה בשבילך לכתוב ספר כ"כ שואל, כ"כ מפקפק, כ"כ מטיל ספק בכל רגע, וגיבור שמהעמוד הראשון ועד האחרון לא בטוח בשום דבר?
משה שרון: אני חושב שזו ההצלחה שלכם, אם לומר את האמת. לימדתם אותי שלשאול שאלה זה הרבה יותר חזק מאשר להגיד, בעצם. וזה השתלב לי בהבנה בגרותית שהלכה עם הספר, עם הזמן ,שזה יופי שיש לך להגיד, השאלה היא מה אנשים יכולים לקבל וחיפשתי לנסות להגיד את זה בדרך שהם יכולים לקבל. רוב האנשים לא יודעים, מתלבטים, מתחבטים, שואלים, אני פוגש אותם כל יום בחדר הטיפולים, ואני שומע את ההתלבטויות וגם את שלי ואני לא מפחד לשאול שאלות קשות. ככל שאני לומד יותר יהדות אני רואה שגם חז"ל לא פחדו לשאול שאלות נוקבות. אנחנו מפחדים יותר מהם. בגיל 25 אתה בטוח שאתה יודע הכל, בגיל 35 יש לך מלא שאלות…
אשכול נבו: תקן אותי אם אני טועה אבל קראתי את המסע של אריאל, את התיקון שלו, כאיזשהו תהליך של תיקון האנוכיות של עצמו. ז"א זה אדם שמתחיל את הספר מאוד אנוכי, מגלה אנוכיות במהלך הספר ונדמה לי שזה אחד מהתהליכים שרצית להעביר אותו. האם זה נכון? זה נורא מעניין שבספרות הרבה פעמים הגיבור, התהליך שהוא יעבור יהיה בדיוק התהליך ההפוך, הוא יגלה את עצמו, את הקול שלו, את הדרך שלו בעולם, איך הוא יכול למרוד במסגרות שבהם הוא גדל ולהיות הוא עצמו ולבטא את הגוון האישי שלו ופה יש ספר שהוא כמעט הפוך באיזשהו אופן. לוקח גיבור אנוכי ורוצה להעביר אותו את הדרך הזאת של מה זה להיות לא אנוכי, מה זה להיות חלק מ, האם זה נכון? האם זה משהו שמעסיק אותך?
משה שרון: כן לגמרי. כל חכמת הקבלה עוסקת בכך. איך להפוך את האני הפרטי שלך לחלק מהכלל, איבדנו את הדבר הזה בשנים האחרונות. פעם אנשים היו אוכלים קרפעלך ורוגלך והיום כיפלי, ביסלי, אייפון. אני מרכז העולם ויש לי בלוג וכולם קוראים אותי וכל אחד הוא ממש אי בפני עצמו. ועכשיו לך תחבר ביניהם. אני יודע על עצמי שאני אינדדיווידואליסט ועצמאי ובטוח שאני יכול יותר טוב לבד וחס ושלום שמישהו יגיד לי מה לעשות. עכשיו לך תתחבר עם אנשים וכן, רציתי שאריאל יבוא ממקום אגואיסטי, דוחה ממש ויגלה את זה, יבין את זה.
אשכול נבו: אריאל דמות לא קלה, לפרקים אתה מחבב אותו ולפעמים ממש כועס עליו. הוא למשל כולא את מרינלה בחדר של אכסנייה כדי להעביר לה מסר, הוא לא נותן לה לצאת כמה ימים כדי שהיא תבין משהו. איך היה להיות עם אריאל כ"כ הרבה זמן, זה לא מחלחל להיות אריאל?
משה שרון: אני מגלה כאן סוד: מי שאשם בכליאה של מרינלה הוא רם אורן. למה? כי שמעתי הרצאה שלו על ספרות והוא אמר דבר שגם אתם אמרתם בסדנא: יש נטייה לסופרים לרחם על הדמויות שלהם. להיות מאוד נחמדים אליהם. הוא אמר קחו את הדמות הראשית שלכם ותחשבו מה הדבר הכי קיצוני שהוא יכול לעשות. אז עשיתי…
אשכול נבו:  האפקט הושג… בוא נדבר רגע על האיזור הזה שאורית סימנה, על כך שהוא ספר על גבר שמחפש אהבה . הספר מתחיל בכך שהוא עוזב את עלמה, שאמורה להנשא לו, יוצא למסע מתוך רצון לשאול את עצמו על הקשר הזה ובמהלך המסע פוגש עוד אישה ועוד אישה. אלו הרי לא מסעות חופפים, המסע לחיפוש אלוהים והמסע לחיפוש האישה, ואריאל הוא גבר מאוד ייצרי וכמה שמחקת וכמה שהשתדלת נותר על הדפים של הספר הזה (וטוב שכך) גבר ייצרי, שנלחם כל הזמן ביצר הטוב וביצר הרע… נשארתי עם זה מאוד חזק.
הציטוט של הרב קוק יושב לי בראש, הוא באמת ציטוט שלא פשוט לכתוב אחריו. הוא שלח לי את זה אתמול ומאז לא כתבתי… מאוד מטריד העניין הזה…
זו תגובתי הראשונה על הציטוט של הרב קוק, אחת מהמתנות הגדולות שהסיפרות יכולה לתת בעיניי, זה הרגע הזה שבו אתה קורא בספר של אדם אחר משפט ואתה אומר "מה, יש עוד מישהו בעולם שמרגיש ככה, כמוני?, שחשב את המחשבה הזו והרגיש את הדקות הזו? "וזה רגע שמחלץ את כולנו מהבדידות הקיומית שאנחנו נתונים בה. זה רגע אדיר שכותב יכול לעשות למען אחרים, התגובות הכי מרגשות שאני מקבל על ספרים שלי הם מהסוג הזה, שיש משהו בספר שכתבת שנגע לי בנקודה שחשבתי שהיא אישית מכדי שמישהו יוכל לגעת בה, ונדמה לי שאתה עושה את זה כאן. וזו גם התשובה למה שהרב קוק אומר, ז"א כדי להצליח לעשות את זה אי אפשר להסתפק רק ברגשות שמבשמים את האוויר, צריך להיות גם העוז, ויש לך ב"אייכה" את העוז לשרטט גם את האיזורים הפחות נעימים של הנפש,  את האיזורים שהיהדות לא רוצה להתבונן עליהם,  שהיא רוצה לקבור אותם. תגובתך?
משה שרון: האמת היא שאני מבחין הבחנה ברורה בין רגשות שקשורים לבלבול, פחד, חיפוש וכו', יש מנעד שלם של רגשות שליליים שגם התורה מלאה בהם ואני לא חושב שעל כך הוא מדבר. אני חושב ופה אני מסכים איתו, אני מקווה שהסיפרות שלי לא תלך לשם למרות שאני רחוק ממה שהוא כתב. יש קטע כזה, לא רק בספרות, גם בקולנוע ובכלל ביצירה בארץ ובעולם של לקחת משהו מהשוליים, את מה שקורה שם בלילות ברחוב אלנבי בחדרים סגורים ולשים אותם בפריים טיים או לכתוב על כך ספר ולמכור בסטימצקי, מה זה נותן? לפעמים אני מרגיש שמרביצים לי לנשמה. צריך לשים גבולות למה אנחנו מעלים למיינסטרים. לא כל רגש הייתי רוצה שמישהו יקרא ויגיד  "הסופר הבין אותי", יש דברים קשים מדי, איפה זה משאיר אותנו כחברה, בוא נדבר על כל הרגשות הכי קיצוניים, על כל חמישים הגוונים של האפור, נגיד שאני קורא ועושה לזה מקום ואיזה יופי, והבת שלי תגדל ותקרא מהספרייה שלי את הספרים האלה,  יש לי בעיה עם זה שייבאו לפה גישות או מחשבות קיצוניות של אישה בריטית ובנות ישראל הכשרות והטובות קוראות את זה. יש לי בעיה עם זה. אני מסכים עם הרב קוק – למה אתה עושה לכך במה? האם זה נכון?
אשכול נבו:  נדמה לי שאני מאחל את זה גם לך, לעשות הפרדה בין תהליך הכתיבה לבין הרגע שבו אתה מכריע מה הולך לפגוש את העולם ובתהליך הכתיבה, בעיניי לפחות, צריכה להתקיים בו חירות מוחלטת גם מהרב קוק ,וממה תגיד הדודה ואפילו ממה יגידו הילדות שזו שאלה שמעסיקה אותי עכשיו, יש לי ילדה בת 9,  התחלתי לחשוב מה יקרה כשהיא תתחיל לקרוא את הספרים שלי. לפנה כמה ימים עשיתי טעות, נגמרו להן דפי הציור והן ביקשו דפי טיוטה ולא שמתי לב מה אני נותן להן, ונתתי להן דפי טיוטה ממשהו שכתבתי די מזמן ושכב לו שם והבת שלי בת 9 אחרי כבדרך אגב תוך כדי נסיעה "אבא מה זה הדבר המגעיל הזה שכתבת" זו שאלה שמעסיקה, אבל בעיניי לפחות בתהליך הכתיבה צריך להיות מוגן, זו הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב זה החופש המוחלט, לא יכול להיות שיש מישהו שאני נותן לו דין וחשבון, אלא הסיפור, הדמויות, המוזיקה שאיתה אני כותב. הסיפרות יפה לאמביוולנטיות והאמבילוונטיות טובה לסיפרות. בסיפרות זה כוח, ונדמה לי שאתה עושה את זה באייכה, ומה שעוזר לך לדעתי זו הבחירה לא לתת לאריאל להיות המספר היחיד של הספר ובכלל שלא יהיה מספר יודע כל, מדי פעם לתת לנשים להבליח עם הקול שלהן.
כאן הקראתי קטע מהספר
אשכול נבו: איזה יופי, איך מרגישים בטקסט שקראת את שני העולמות, את תרי"ג ההסתייגויות. אני חושב שמסתתרים בך עוד ספרים, מה שאני רוצה לאחל לך ולהוצאת רימונים הרבה הצלחה עם הספר, אני רוצה לאחל לך שזו תהיה רק ההתחלה, שזה הספר שמנבא את הספרים הבאים, בשפע, שייקחו פחות משבע שנים. שיהיה בהצלחה…
תודה לאשכול נבו על הפירגון.
אחרי שהודיתי לכולם ושרתי יחד עם יונתן אשר את "אייכה" הגיעו המשתתפים לקבל הקדשה על ספריהם…
חותמים
ואת ההצגה גנבו כמובן הבנות שלי… הנה כאן, נועה, יעל ושירה, לפי הסדר, עושות קד"מ לספר:
נועה מפרסמת את אייכה
יעל מפרסמת את אייכה
שירה מפרסמת את אייכה
ותודה לכולם, על האהבה, החום, האיכפתיות והפירגון
באהבה
משה שרון

גלרייה זו מכילה 12 תמונות