בראש רשימת רבי המכר הספרותיים של 2012 נמצאים שלושה ספרים מתורגמים. אחד אפור מגוון, השני בן מאה, והשלישי קשור בחוטים.
גילוי נאות מספר אחד: לא קראתי אף אחד מהם. זאת אומרת ניסיתי אבל לא הצלחתי. אולי בגלל שאני חובש כיפה וחמישים הגוונים של האפור לא הסתדרו לי עם השחור והלבן. ואולי בגלל העובדה המרה שקשה לי, פשוט קשה לי לקרוא ספרות מתורגמת. לא יודע למה. את גרוסמן אני בולע בהתפעלות, את מירה מגן ואשכול נבו אני שואב בהנאה וכשאני מנסה מתורגמים משהו נתקע לי. לא יודע למה. אולי כי זו לא ממש עברית?
דבר אחד בטוח: כואב לי לראות שהוצאות הספרים, שאמונות על המשך חייו התרבותיים של עם ישראל, עם הספר, ביד אחת שולחות מכתבים נימוסיים ליוצרים ישראליים חדשים ש"קראנו אבל לא תודה, זה לא נמצא בתוכניות שלנו השנה" וביד השנייה מתרגמות בסיטונות. כל מה שנמכר בהצלחה ברחבי העולם מתורגם אצלנו. כך זה עובד. מה שהם צורכים גם אנחנו נדרשים לבלוע.
הנה למשל, רשימת רבי המכר שפורסמה בידיעות אחרונות שבועיים לפני שבוע הספר 2013. ספר ישראלי אחד ותשעה (!) מתורגמים:
מתוך ידיעות אחרונות 24.5.13
האמת היא שכך זה נעשה כבר עשרות שנים, ולא רק בעולם הספרות אלא גם בתעשיית הבידור הטלוויזיונית שמייבאת פורמטים, רובם חלולים, מאחותנו האמריקאית, בתעשיית הסרטים, התיאטרון, המוסיקה ובעצם, היכן לא?
רבים ודאי יאמרו – מה הבעיה? ספרות היא ספרות וסרט הוא סרט ולמה שנקרא רק מה שנכתב כאן? אתה חשוך שחי במאה הארבע עשרה?
אז האמת היא שאין לי בעיה. שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אפילו בנותיי הקטנטות יודעות כבר לומר שעל טעם וריח אין להתווכח. למרות שאני לא מבין בכלל איך אפשר להשוות משפט סתום כמו "למרות היותו השיהוק האחרון של בורגנות העסקים הגבוהה, שמתרבה אך ורק בגיהוקים מהוגנים ונטולי מידות רעות…"(אלגנטיות של קיפוד. מוריאל ברברי) לבין "אילן הסביר לו שיש מילים נרדפות (גם צייר לו אותן, אחיותיהן רודפות אחריהן), ובגיל שלוש למד אדם שלירח אפשר לקרוא גם סהר ולבנה. שבלילה יש חושך ואפלה, ואפילו עלטה." (אישה בורחת מבשורה. דויד גרוסמן)
נכון. שניהם כתובים בעברית. אבל באמת, אפשר להשוות? הספרות המתורגמת מצטיינת ביכולת לספר סיפור מעניין, ייחודי. משהו ש"לא שמענו עדיין". והאמת היא שיש כמה ספרים שנכתבו ברחבי העולם ואני שמח שעשו אלינו עלייה. הנביא של ג'ובראן חליל ג'ובראן, למשל, או האדם מחפש משמעות של ויקטור פראנקל ועוד כמה קלאסיקות שאני שמח שנמצאות על מדף הספרים שלי.
אני זקוק לארומה של העברית. אבל זו רק דעתי. יש כאלה שמסוגלים לקרוא רק ספרות מתורגמת.
אבל הבעיה האמיתית שלי איננה רק עם תרגומים, הבעיה צצה כשאני מתחיל לעשות הקשרים בין התרבות שאנחנו צורכים לבין איך שאנחנו נראים, אתם יודעים, מתחת לפוזה הכאילו אוניברסלית שלנו. את חוסר היכולת של הנוער שלנו, למשל, להתרכז יותר מכמה דקות ברעיון שאין בו מאה הרוגים או כמה נשים לבושות חצי חינם, או את הזלזול ההולך וגובר במדינתנו בתפקיד המורה, ההורה, הסופר, הרב, הפרופסור או כל מי שיש מה ללמוד ממנו באמת.
קליפ ביוטיוב הוא מגניב. איש מלומד שמסביר רעיון עמוק הוא "חופר" או "עודר".
למה כל כך קשה לנו להיות בפוקוס? למה אנחנו חיים בדור בו חמישית מתלמידי בית הספר צורכים כדור פסיכיאטרי שעוזר להם להתרכז?
עדיין, אבל, מה הבעיה?
הבעיה היא שלפעמים, כך אני חש, החופש התרבותי, הספרותי, האומנותי, נעשה כל כך מקודש בעיני אנשים, יותר מאשר המוסר, החינוך ופני החברה העתידית. אם מישהו כתב, צייר או פיסל, במילים אחרות הוציא לאור את פנימיותו, רגשותיו ודעותיו וכו' אז מיד אנחנו נזעקים לזכותו לפרסם את הגיגיו בכל מקום.
ואם הם חולניים? ואם הם משפיעים לרעה ונוגדים את הערכים שלנו?
לפני כשבע שנים פירסמה גלריה חיפאית סדרה של ציורי טבע בינוניים במיוחד שצייר איש מפורסם מאוד. היטלר שמו, או יותר נכון ימח שמו. הגלריה הזו ממומנת ע"י משרד החינוך שגם גיבה את ההחלטה, בניגוד לראש העיר, יונה יהב, שנזעק.
אתם מבינים למה אני מתכוון כשאני אומר שהאומנות ניתפסת כגבוהה מהמוסר?
ויש כמובן עוד מיליארד דוגמאות, החל מ"הסוחר מוונציה" שכולו עלילת דם אנטישמית ומוצג בהבימה, התיאטרון הלאומי, ועד עירום בוטה בשם האומנות.
תגידו, התרבות היא מעל הכל? ממתי?
גילוי נאות מספר שניים: לפני כמה חודשים יצא לאור רומן הביכורים פרי עטי "אייכה", זה שמו. הספר יצא בהוצאת "רימונים".
אהה, תפסנו אותך, אנחנו כבר רגילים שהסופרים מתבכיינים שמוכרים אותם ארבע במאה, אבל אתה בא עם טיעון אחר – את כל המאמר הזה אתה כותב כדי להתבכיין שאתה צריך להתחרות בחנויות מול סיפרות שיש לה יותר קונים משלך, זה העניין, אה?
לא, זה לא העניין, שתבושם לה הסופרת הבריטית המהוללה, עיני לא צרה ברווחים שלה. עיני כן צרה על אותם מאות אלפי הקוראים שקוראים או בעיקר קוראות את ההעדפות המיניות הסאדו – מאזוכיסטיות שלה ומקבלות בכך מסר: יש לזה מקום. זה חלק מהתרבות, זו חלק מהמחשבה הפתוחה, מהעולם הפתוח ומראייה נאורה של יחסים. בעיניי לפחות, מדובר בספרות בינונית ומטה שלא מצדיקה תרגום אלא מצריכה בעיקר הוקעה.
באתר מאקו התפרסמה כתבה שמביאה את הנתונים הנ"ל ומתייחסת בין השאר גם לספרי נוער. הנה הדברים: "מנכ"ל צומת ספרים, אבי שומר, מנסה להסביר את התופעה: "בשנים האחרונות הסופרים וההוצאות לאור פיתחו את הנוסחה לגבי מה שהנוער רוצה לקרוא. אם לפני מספר שנים חשבו להוציא מחדש את ספרי אריך קסטנר, דבורה עומר וחסמב"ה, התברר שהציבור הצעיר רוצה יותר כיוון של פנטזיה. חייבים לומר שבכל הספרים החדשים של הנוער יש סקס מוסווה – ולנוער זה גורם רצון להשתתף בזה. הורים אמרו לי שהם נדהמו לגלות את התכנים האלה, למשל בספרי 'משחקי הרעב'". שהיא, כך נאמר קודם בכתבה הסדרה לבני נוער הנמכרת ביותר ב 2012.
אמרתי לכם. הבעיה שלי מתחילה כשאני יוצר הקשרים. האם אין הקשר בין כמות הבגידות בחברה לבין התרבות שמזלזלת בקדושת הקשר הזוגי ומעלה רק את הריגושים והבגידות על הבמה?
טוב, אם זה בסדר מבחינת כולם שילדינו מתנסים מינית בגיל 13-14 אז בסדר, בואו נמשיך לקנות להם ספרים שיש בהם סקס מוסווה.
אה? זה לא בסדר מבחינתכם? הייתם רוצים אחרת? אז למה כולם שותקים וקונים?
הכי קל זה להגיד שאין לנו שום דבר לעשות בעניין. זה לא נכון. בשנים האחרונות הופקו בישראל סדרות מקוריות ומיוחדות מאוד, בעלות גוון נקי, בלי הכיעור והכנסת השוליים או החולי לתוך המיינסטרים. סדרות כמו: סרוגים, במרחק נגיעה, פלפלים צהובים, שביתה ועוד, נתנו לצופה הישראלי עניין בלי להעלות את הצחנה מעלה מעלה. כך גם בספרות הישראלית היפה שנכתבה בשנים האחרונות. זו שגורמת להתרגש משמחה ולא מזעזוע. זו שלא רק מעבירה מסרים מעובדים, אלא גם מעלה את קרנה של העברית והיופי האינסופי הטמון בה.
אינני מציע הפיכת התרבות בישראל לאיראן החשוכה, אינני מציע "אח גדול", צנזור שיגיד לנו שהאח הגדול הוא זבל תרבותי, אלא רק מבקש וועדה אחת שתשב במשרד החינוך / התרבות ותחליט עבורנו מה ראוי שנכניס למוח הסופג של ילדינו ומה לא. נכון. בתוך "מה לא" ודאי שיש גם תוצרת כחול לבן אבל בכל זאת, הצורך ללכת לקצוות החברתיים ולהעלות משם את הזבל אל תוך שעות הפריים טיים או אל מדפי הספרים לא נולדו לדעתי בהוויה הישראלית אלא יובאו.
אולי אז, חכמת הסופרים תפסיק להיות סרוחה בעיני רבים? אולי אז סופרים יוכלו לחיות ולהשפיע על תרבותם? אולי אז יצמחו לנו עוד כמה משוררים וסופרים מוכשרים? אולי נחזור להצדיק את השם "עם הספר"?
יותר משאני מאמין במחאה על המצב הקיים אני מאמין בלעשות טוב. שבע שנים מחיי הקדשתי לכתיבת רומן שלא מתעלם מהרע אלא מקדש את הטוב. שעושה מקום לגווני הרגש האנושי, לחיפוש, לכמיהה לטוב. יש כל כך הרבה רע בעולם. אולי הגיע הזמן להפסיק להאכיל אותו?
עד שתקום הוועדה, או מינימום דיון ציבורי עמוק בנושא ההשפעות הזרות על חיינו, דעותינו ועל החיבור שנובע מכך עם הישראליות, הצבא, ההסטוריה, היהדות ועוד, אני מתחייב לא להכניס אותם הביתה. שידפקו בדלת כמה שהם רוצים, אני אשאל מהיכן? אם יענו בעברית עם מבטא, שישארו בחוץ.
ארצה לסיים בדבריו של הרב קוק על הספרות הישראלית וקדושתה. אין מילים מדוייקות משלו:
אי אפשר לספרות הישראלית שתצליח בלי התקדשות הנשמות של הסופרים. כל סופר שאינו עמל לטהר את מידותיו, לזכך את מעשיו ואת רעיונותיו, עד שיהיה עולמו הפנימי מלא באור וטוב, לא יוכל להקרא בשם 'סופר' באמת. הספרות צריכה להחצין את הפנימיות ולצורך כך צריכה הפנימיות להבנות.
אם חפצים אנו להחיות את הספרות הישראלית המקורית, עלינו לבוא מן הקדושה אל הספרות.יבוא היום והספרות תתקדש. יתרומם העולם ויכיר את כוחה הגדול של טהרת הסופרים. יתבעו אנשים רבים מן הסופרים להשתנות, יכירו את השקר והזוהמה שמתחבאים מאחורי סגנונות ספרותיים יפים.
תפקיד הספרות והאומנות היא לבטא את כל מה שמסתתר במעמקי נפש האדם, וכל זמן שחסר רגש אחד קטן, שעדיין לא יצא לאור, מחוייבת התרבות לבטאו ולציירו.
אמנם ברור שחובת הגילוי והחשיפה תקפה רק לגבי רגשות פנימיים שבגילויים הם מבסמים את אויר המציאות, אבל אותם רגשות פראיים, שמזהמים בריחם הרע את העולם, אותם צריך לקבור ולכסות, ואוי לו למי שמשתמש באומנות למען הרבות כיעור ונבלה בעולם.
משה שרון ממודיעין רק בן 35, אבל כבר הספיק להיות חילוני ולחזור בתשובה, להישאב לתוך כת ולהיחלץ ממנה, ללמוד וללמד פסיכולוגיה וגם יהדות וחסידות, ולהקים אתר אינטרנט ענק בנושא קבלה…
בעולם הקלישאות והסטיגמות בו רובנו חיים, עולם בו אנו ממהרים להדביק על אנשים תוויות רק כדי שיהיה לנו יותר נוח לעכל אותם, משה שרון ממודיעין הוא דמות יוצאת דופן. הוא רק בן 35 אבל כבר אב לשלוש בנות ונושא עימו רזומה ארוך של חיים. הוא איש דתי ומאמין אבל דוגל בספקנות ברוכה, הוא חילוני שחזר בתשובה אבל לא נראה כמו המתחזק הטיפוסי.מה עוד? הוא מלמד יהדות וקבלה אבל ללא נימת מיסיונריות בוטה, הוא חי בעברו בארגון דתי הפועל למעשה ככת לכל דבר אבל נחלץ ממנה באבחה אחת, הוא נשאב לחלוטין לחיים ההם אבל באותה תקופה גם עשה תואר בפסיכולוגיה, הוא הקים אתר אינטרנט ענק ורב גולשים וכניסות אבל מאפשר הורדה בחינם של למעלה משלוש מאות הרצאות בנושא. ויש עוד לא מעט דוגמאות לאותה דואליות שישנה בו.
לכן לא פלא שעל עטיפת רומן הביכורים שלו "איכה", שיצא לאור לא מזמן, מופיעה דמות שקווי המתאר שלה יוצרים למעשה סימן שאלה…
רוצים את הנשמה שלך
שבע שנים ארכה כתיבת הספר ואיתה גם כמה גלגולי חיים. תחילתו של המסע הייתה במהלך התקופה בה השתייך לאותו ארגון/כת שאת שמו הוא מסרב להסגיר בכתבה הזאת. הסירוב נובע מהסיבה הפשוטה שאנשי הארגון נוהגים לתבוע דיבה את אלו המספרים על הנעשה בתוככי המעגל, על החיים שנשאבים לטובת הארגון והעוולות שנעשו בשם איזושהי מטרה קדושה.
אל הארגון הדתי העוסק ב"תיקון עולם" הגיע משה מיד לאחר שירותו הצבאי בעקבות מודעה פשוטה שראה על לימודי יהדות. לאט לאט נשאב הבחור החילוני הצעיר אל החיים הטוטאליים הנדרשים מהחברים, חיים הכוללים התייצבות חובה מדי לילה בשיעורים המתקיימים בין השעות שלוש לשש לפנות בוקר. במקביל כמובן, נדרשים החברים להמשיך בשגרת חייהם, לעבוד ולהכניס משכורת ממנה מופרש מעשר לטובת הארגון וגם להיות זמינים בשעות הפנאי שלהם לפעילות לטובת הארגון. חיים פרטיים, מיותר לציין, לא ממש קיימים בפורמט הזה. את השבתות והחגים מחויבים החברים להעביר יחד, כך שבמשך שש שנים לא חגג משה שבת או חג עם הוריו.
"יש כתות שמעוניינות בכסף של המאמינים", מספר שרון, "הם רוצים את הנשמה שלך. זה עובד על עיקרון של שטיפת מוח. הם גורמים לך לחשוב שאתה עוסק בדבר הכי חשוב בעולם וכל השאר הוא בזבוז זמן. יותר מזה, המחשבה היא שכל שאר העולם הם בהמות, כל עיסוק אחר הוא בושה. הם גורמים לך להרגיש חשוב, נותנים לך תפקידים בלהפיץ את הבשורה ואתה נשאב ונשאב עד שמתחיל לדבר במנטרות שלהם".
הנס שחילץ מהכת
"שני דברים טובים בכל זאת קרו שם ("הכול לטובה, תזכור", הוא מחייך): הכרתי את אשתי והתחלתי לכתוב", הוא אומר ומספר על חיים ללא חיים מלבד מטרות הארגון. "אחרי שהתחתנתי בקושי ראיתי את אשתי. אין כמעט זמן פנוי כי אתה גם עובד וגם אמור להיות פעיל בהפצת התורה וגם מחויב להשתתף בשיעורים ליליים. יוצא מזה שאתה גמור מעייפות באורח קבוע. למדתי לתואר בפסיכולוגיה והתנהגות ארגונית באוניברסיטת בר אילן במהלך השנים שם. את השנה הראשונה סיימתי כמצטיין דיקאן, את השלישית בקושי גמרתי.."
לידת בתו הבכורה לפני כשבע שנים, הביאה למעשה לסיום חברותו של משה בארגון. "כשנולדה לי ילדה זה הפך אותי לגמרי. כשהכרתי את אשתי היא ידעה למה היא נכנסת, היא בחרה בזה באיזשהו אופן. הבת שלי לא בחרה. ואז כבר הוצפתי בכל מיני דברים שראיתי והתעלמתי מהם קודם. דברים שלא יכולתי לסבול כמו שקרים, צביעות והרס משפחות".
"היה שם זוג שהתחתן ולאחר מכן האישה התחילה לגלות התנגדות לאורח החיים שנדרש מהם. כאשר הגבר התייעץ עם הקבוצה אמרו לו: "תתגרש ממנה". כשהוא ענה שהיא בהיריון הם השיבו: "שתעשה הפלה". ככה זה, מה שלא מקדש את המטרה לא קיים. בכלל, יש שם הרבה מאוד נישואים והמון גירושים".
"זה זעזע אותי ובאתי אל "הוועדה" ודיברתי. הם שתקו, התייעצו עם הרב והוא ביקש ממני לצאת לחופשה של חודשיים לחשוב על המשך דרכי. הוא לא הסביר למה ולא ענה על השאלות שלי. חצי שעה אחר כך הועברה הוראה לכל הגברים והנשים לנתק את הקשר איתי ועם אשתי. זה היה רגע של גאולה, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. לא ידעתי בכלל שאהיה מסוגל לצאת משם. קרה לי נס, זה מהשם. היום אני מתגעגע לאנשים שהכרתי שם, אבל לא לדרך שלהם".
"אז תכתוב בעצמך"
את ספרו הראשון (בימים אלה כותב שרון שני ספרים נוספים העוסקים בקבלה) התחיל כאמור לכתוב עוד בימים בהם היה חבר בארגון. הרב המוביל את הארגון כתב בעצמו עשרות ספרים, וכאשר העיר לו משה כי ספריו חוזרים על עצמם, השיב הרב שיכתוב אחד בעצמו. והוא אכן כתב. "הצורך שלי לא בא מלספר סיפור כלשהו אלא להגיד את מה שהיה לי לומר. לא ידעתי מה אני רוצה לספר, ידעתי שיש דברים שאני רוצה להגיד".
סיפורו של "איכה" סובב סביב שני גיבורים מרכזיים – אריאל החילוני ונועה הדתייה הנפגשים בבית חב"ד בדראמסלה שבהודו. "איך הגעתי אל אריאל? חיפשתי דמות ישראלית אגואיסטית טיפוסית, כזאת שרואה רק את עצמה ועוברת איזשהו תהליך. אגב, יש הרבה כאלה, לא מודעים. בעיקר גברים. אריאל לא טיפש. הוא מדריך פסיכומטרי גאון, היה מפקד בצנחנים אבל הוא מנותק רגשית. בספר הוא לא נהיה פתאום "מר נחמד", אבל כן קורים לו דברים. מקרים שבהם הוא כן מצליח לראות אחרים, בחירות שמראות שמשהו השתנה. הוא גם עובר דרך בכל מה שנוגע לקשר עם אביו. אם אריאל דומה לי? יש בי ממנו. הטראומות שלו מהצבא דומות לשלי, הספקנות, הבוז לפנאטיות. אבל האמת היא שיש בי יותר מנועה. גם בבעיות האכילה..", הוא מחייך.
אריאל, שנוטש את ארוסתו שלושה שבועות לפני החתונה וממריא להודו מבלי להיפרד ממנה או להסביר את מניעיו, פוגש כאמור בבית חב"ד את נועה "הקוקניקית" (הכוונה לציונות הדתית ההולכת בדרכו של הרב קוק. ע.ק) המתנדבת במקום למרות שאינה שייכת לקהילת החב"דניקים, מאמיניו של הרבי מלובביץ'. נועה היא דתייה לא שגרתית, אם אפשר לתאר אותה כך.
"מי ש"הופכת" את אריאל היא נועה. משהו בניקיון שלה גורם לו להתהפך. היא גורמת לו לחשוב, לראות דברים אחרת דרך המהות שלה, באיך שהיא חיה. גם לה המפגש הזה גורם למהפך. היא מגלה בעצמה רצונות ומאוויים שלא מתאימים לכאורה לדתיות שלה".
מבלי לספק יותר מדי ספוילרים, אפשר רק לומר שהמפגש בין השניים לוקח אותם למסע מרתק, במהלכו משתנה הדרך בה הם מסתכלים על דברים מסוימים ובעקבות כך גם חייהם משתנים.
אף אחד לא יודע
"ב"אייכה" רציתי להגיד שכולם מתלבטים, שאף אחד לא יודע. דווקא אלה שלכאורה יודעים, יוצאים בספר הכי עלובים, הכי בזויים. אשכול נבו (הסופר אצלו למד שרון סדנת כתיבה במשך שנה וחצי. ע.ק) אמר לי בהשקת הספר: "הכרתי אותך שרוצה להגיד. איך מישהו כמוך שיש לו כל כך הרבה מה להגיד, כותב ספר כזה מתחבט וספקן?".
"הדרך הכי טובה להגיד משהו למישהו היא דרך סימני שאלה, לא בסימני קריאה. גם בזוגיות זה ככה. אם תבוא בסימן קריאה זה יסתיים בפיצוץ. אמביוולנטיות באה לידי ביטוי בבגרות, ביכולת לקבל את האחר. מבחינת הרב שלי, שהוא איש חרדי, הספר לא צנוע. מבחינתי זאת דרך לחבר אנשים לרעיונות האלה בלי להגיד יהדות".
חלקכם אולי יראו את ניסיונו של שרון להעביר תכנים יהודיים מבלי להשתמש במילה עצמה כמיסיונריות לייט, אבל שרון מתייחס לכך בפשטות. "הקמתי אתר אינטרנט, אני מעביר הרצאות, הוצאתי דיסקים, אני מאמן באחד על אחד. יש אנשים שמתחברים לאיך שזה עובר דרכי – לא פנאטי, וככה מתחברים לעצמם. אני קם בבוקר היום ומרגיש שאני שליח שלו. זה נותן כוח. הנוכחות שלו בחיים שלי מביאה עוצמה שלא תתואר. פעם לימדתי את רמי קליינשטיין קבלה והוא אמר לי שכאשר הוא כותב שיר, הוא מרגיש שזה לא בא ממנו. הלחן מגיע מאיפשהו. גם אצלי זה ככה. כרגע אני מספיק נקי כדי להיות הצינור לזה".
בניגוד למרצים ומורים אחרים מהז'אנר, שרון כאמור לא מסתיר את הספקנות. "אני קורא לעצמי דתי מטיל ספק. לטעמי אמונה היא בכלל לא נושא דתי אלא עניין של הרגשה. אני מכיר דתיים חסרי אמונה וחילוניים שמלאים בה. אין לי ספקות כלפי השם, אלא כלפי דרך החיים שהוא דורש ממני. מי אמר שאני צריך להתלבש כמו פינגווין? מה, הרמב"ם היה לבוש ככה? כל אחד צריך להסתכל על אלוהים דרך הלב שלו. יש משהו? מרגיש? בין אם תתבונן בטבע או פנימה עד הסוף, בכל מקום תוכל למצוא את הנקודה שלך כלפי אלוהים. או שלא. לפעמים הלב מספיק סגור או ציני כדי שלא יראה כלום".
גם באזור מודיעין מרצה שרון ומלמד קבלה על תכניה השונים. מדי פעם הוא מרצה במרכז "מפגשים" בעיר ובמקביל מעביר קבוצת לימוד שבועית ביישוב חשמונאים בתשלום סמלי. אחד הספרים שהוא כותב כיום עוסק בזוגיות על פי הקבלה. "הטענה שלי היא שגברים ונשים לא תמיד יודעים עד כמה עמוק השוני ביניהם. גם הפסיכולוגיה לא. במובן הזה הקבלה גאונה. היא מראה מה עומד בבסיס של הגבר והאישה ומה כל אחד מהם צריך לקבל מהשני. למשל להבין שאישה, גם אם היא מפותחת וחזקה ומנכ"לית גדולה, עדיין צריכה מהגבר שלה ביטחון. גברים לעולם לא יבינו את זה, כי אין בהם צורך כזה. אז אתה אולי לא תבין, אבל אשתך צריכה ממך ביטחון אם תבין ואם לא. זה חשוב לה. השילוב הזה, בין תיאוריות עתיקות בנות 3,000 שנה לפרקטיקה, עוזר לאנשים להבין איך מקיימים זוגיות. התכנים האלה גרמו לאנשים לחזור הביתה ולעשות תיקון. לדעתי, הקורס הזה – הזוגיות בראי הקבלה, הוא חובה לכל זוג".
ביקורת ראשונה פורסמה ב 25.2.13 באתר "אנשי הספר" מאת דפנה ת.
ספרו של משה שרון "אֵיֶּכָּה" מספר על אריאל, בחור ישראלי חילוני בן שלושים ושתיים. מבולבל לגמרי מבחינה נפשית ורגשית, הוא מחליט לעזוב את כל מה שיש לו ולברוח רחוק כדי למצוא לעצמו את השקט הנפשי והתיקון לו הוא זקוק.
אריאל עוזב עבודה טובה, חיי אהבה וזוגיות של שמונה עשרה שנה עם עלמה, וכך הוא מגיע להודו. שם הוא פוגש במרילנה, צעירה איטלקייה ומוזרה שמזכירה לו במקצת את עלמה. נרקמת ביניהם מערכת יחסים והוא מתאהב בה, הוא מתחיל לחשוב שהנה זה הזמן הנכון – אבל לבסוף זה לא מסתדר, משהו מתקלקל. ושוב אריאל אבוד בהודו. הוא נכנס לבית חב"ד ושם הוא פוגש בנעה, בחורה דתייה מרעננה הצעירה ממנו בעשר שנים שמתנדבת בבית חב"ד. בין אריאל לנעה נרקמים קשרי חברות אמיצה המלאים בשיחות נפש על דת, אהבה, החיים עצמם ומה שביניהם.
הספר בנוי מקטעים קצרים, כאשר שמו של כל קטע נושא את שמו של אותו הגיבור בו הקטע מתרכז (אריאל, עלמה, מרילנה, ג'רמי ועוד), וכך לאט לאט נוצרת העלילה.
לאחר שמתחילים את הקריאה ונשאבים פנימה לעלילה המרתקת לא רוצים להפסיק לקרוא את הספר עד שמסיימים; הקריאה קולחת גם בזכות הכתיבה הפשוטה והמובנת. אני מאוד נהניתי ממנו והיה לי קשה להפסיק לקרוא ואפילו עצוב שהוא נגמר, וזאת למרות שבהתחלה היה לי קשה עם הקטעים הקצרים. אך לאחר שהתרגלתי, פשוט לא יכולתי להוריד אותו מהידיים.
התחברתי מאוד לסיפור העלילה עצמו; מצאתי אותו מרגש, מעניין, מותח וזורם. הקטעים
הפילוסופיים אמנם פחות דיברו אליי, כיוון שאני לא כל כך אוהבת פילוסופיה, אך הם שתולים
בתוך הטקסט ואינם מפריעים לזרימת הספר, ולפעמים הם אפילו תורמים להתפתחות העלילה והמשכה.
אני ממליצה על הספר בחום. לדעתי הוא מתאים לקוראים מאחרי צבא ועד אין סוף.
ביקורת שנייה פורסמה ב 5.3.13 באתר נוריתה מאת אסנת בן ברוך:
אריאל ועלמה בני 32, זוג צמוד מאז גיל 14 ואף מתגוררים יחד ובכל זאת עדיין לא מתחתנים, אריאל חושש מאוד מהמחויבות.
אריאל בן יחיד, עלמה היא אחת משבע אחיות וכל אחד מהם מגיע מעולם אחר ושונה לחלוטין זה מזו ובכל זאת הם יחד, כל הזמן הם ביחד.
בית ספר ביחד, צבא ביחד, הטיול הגדול ועכשיו הם מתגוררים יחד ועדיין אריאל לא מציע לעלמה נישואין עד שזו לוקחת את המושכות לידיה ומציעה היא לו נישואין והוא באי נעימות רבה מסכים להצעה שלה.
כיוון שההסכמה של אריאל לא נבעה מהאמת הפנימית שלו הוא בורח.
שלושה שבועות לפני החתונה, כאשר הכל מוכן וההזמנות נשלחו זה מכבר הוא משאיר אחריו פתק קטן ובורח להודו.
בהודו הוא לא מטייל ולא מתמסטל הוא פשוט נשאר במקום למשך חודשים ארוכים ופוגש.
פוגש אנשים שונים ומגוונים ממורים רוחניים ועד יהודים דתיים מבית חב"ד.
שתי נשים מלוות את המסע של אריאל בהודו.
איטלקיה בשם מרינלה אשר כרוכה אחר ג'רמי המורה הרוחני ודי מנצלת את רגשותיו של אריאל כלפיה.
ונועה. בחורה צעירה דתיה אשר כובשת את לבו של אריאל.
נועה מתנדבת בבית חבד, מאורסת לתומר שכל כולו שקוע בדת היהודית וקיום מצוותיה.
היא מטפלת בבית חבד, באורחיו ונקשרת מאוד לאריאל בעבותות של רגשות חזקים מאוד.
האם אני ממליצה על הספר? בסיכומו של דבר כן. ספר מאוד מעניין.
פחות התחברתי ופחות אהבתי את חלוקת הפרקים.
הספר בנוי מפרקים פרקים כאשר כל אחד מהם מסופר על ידי אחד הגיבורים ולעתים על ידי שני גיבורים גם יחד, והכל כתוב בגוף שלישי. קצת קשה לי להתחבר לסגנון כתיבה זה אבל עביר… בהחלט עביר.
בספר עצמו מעבר לסיפור יש לא מעט שיחות רוחניות ושיחות יהדות/דת. מעניין מאוד אבל לעתים מבחינתי קצת לא קשור, קצת מסיט מהרעיון המרכזי של הספר שאותו לדעתי פספס מעט הסופר. לא כתב על כך ממש.
מאוד רציתי לקרוא יותר על עלמה שנותרה בארץ ועל החוויה שלה להינטש כך על ידי בן הזוג שלה, שלושה שבועות לפני החתונה. הרצון שלי סופק רק לקראת סוף הספר ומבחינתי לא מספיק, רציתי לקבל יותר עליה, על עלמה.
סוף הספר מאוד דרמטי וגם די מפתיע אותי בטוויסט מיוחד.
לסיכומו של דבר אומר כי הספר מעט מסורבל אבל מאוד מעניין ואני ממליצה מאוד.
ביום ראשון האחרון, 17.2, התכנסו למעלה ממאתיים משתתפים לחגוג עמי את צאתו לאור של "אייכה", לאחר 7 שנים של עבודה קשה. בין המשתתפים הרבים, תלמידיי, משפחתי וחברים נכחו גם הסופר אשכול נבו, המשוררת אורית גידלי, מנכ"ל הוצאת רימונים יעל שכנאי, ענת לב אדלר מידיעות אחרונות ועוד רבים וטובים…
אחרי קבלת הפנים הראשונה התיישבו כולם באולם הגדול של סמינר הקיבוצים.
בהתרגשות גדולה מדי ואינסוף גמגומים עליתי לבמה והתחלתי לספר כיצד התעצבה האהבה שלי לספרות ואת 7 השנים בהם נוצר אייכה.
משה שרון מספר על כתיבת אייכה
סיפרתי על הכתיבה ועל הנסיעה להודו כדי לכתוב אותה ולאחר החזרה מהודו על סדנאות הכתיבה עם אשכול נבו ואורית גידלי. סיפרתי על המפגש המפעים עם אורית ועל המתנות שהיא נתנה לי ואז היא עלתה לספר על חוויותיה מאייכה. קודם תמונה ואז מה שאורית אמרה:
אורית גידלי על "אייכה" של משה שרון
והנה מה שאמרה אורית גידלי על "אייכה" של משה שרון:
"מכל ההמון מילים והסיפור המפליא של הספר הזה, המילים "שבע שנים", שבע שנים לעבוד את הספר הזה, זה מספר מיתי כי באמת נכנסת פנימה. מי שנכנס כדי לומר יוצא מהר ומי שנכנס כדי לגלות – נשאר שבע שנים. כשקיבלתי את הספר ליד מעבר להתרגשות הגדולה כי אני מכירה את הטיוטות ומכירה את הלהט ואת הנכונות להשתנות לא רק לשנות את הספר אלא להשתנות איתו והתרגשתי ופחדתי כי חששתי שזה בכל זאת נשען על התשוקה הגדולה שלך להגיד.
ואז פתחתי את הספר ונפלה עלי סימנייה עם איזה דבר תבונה על כך שצריך לתת הרבה, משהו עמוק. נשמתי עמוק ונכנסתי לספר ואז ראיתי שאתה פשוט גורם לכל החכמים הקלאסיים לקרוס בתוך הספר הזה, הגורו ההודי כדוגמא מאוד חזקה, והם קורסים כי הם שוכחים, כמו שאומרים החכמים ההודים להצליף בכבשה המפגרת, הם שוכחים להיות אנשים ברגע הנכון ולדאוג לאהוביהם ולהיות שם.
הדבר השני שאתה מגלה בספר הזה שזה באת להגיד והספר הזה רוצה להעביר חכמה אבל החכמה היא באהבה וזה משהו שהצליח לקרות בספר, כ"כ התרגשתי לגלות את זה כי הרגעים החזקים הם הרגעים של אריאל, הם הרגעים שבהם הוא מצליח להגאל מהמצב ההתחלתי והנורא שבו הוא נמצא כבנאדם וזה הרגעים שקורים בתוך יחסים כמעט כנגד עצמו. וזה כ"כ יפה שהחכמה הזו מתהפכת בחוויה של הקורא, מה שרצינו קרה, שזה קורה בחוויה של הקורא, נדמה לי שבשיחה שלי עם אשכול הוא ניסח זאת יפהפה שזה לא "אייכה" אלא "אייך".
מה זה אייכה? זה קולו של האלוהים ההולך בגן, זו השאלה האלוהית הראשונה, ואלוהים זה משהו מאוד אבסולוטי ומאוד חזק ונשגב, והאישה הזו, נעה הזאת, היא בעיקר לא יודעת וזה נפלא שמה שקורה בשביל הקורא שלך בספר קורה באיזור הזה.
ואני חושבת שאחד הרגעים שבהם הספר הוא חזק הוא הרגע בו הספר מוכן להודות במפלתו, ז"א שיש את הרגע הזה, שהחכמה מתנגשת עם האהבה, שנועה שאוהבת את אריאל לא הולכת אליו כי היא לא רוצה לקחת גבר של אישה אחרת. אפשר להתווכח על הרגע הזה המון ולקרוא אותו מאלף כיוונים, אבל בעיניי זה הרגע של הטעות הגדולה כי זה רגע שבו אתה עובד מהחכמה, מהסופר אגו, ממה שאתה יודע שנכון, ממה שאפשר לעשות לו סימנייה. בעוד שהטוב האלוהי, האבסולוטי של הספר הזה בנקודה הזו זה מה שטוב לאריאל ומה שטוב לנעה, זה מה שבאמת טוב אבל אתה חייב למצוא אותו לבד.
כשגמרתי את הספר הזה התרגשתי כ"כ שזה קרה, אני לא יודעת, צריך להמציא תפילה, תפילת הודיה, כי צריך לעבוד 7 שנים כדי שזה יקרה, שזה לא יהיה להגיד, שיהיו יחסים אמיתיים.
וגם הכנתי לי סימניה שאני אשאיר לך אותה במקום חיבוק שאתה לא מרשה. זו סימנייה ריקה וכשאתה גומר את הספר אתה זורק את הסימנייה החכמה ואתה יודע שאתה צריך לכתוב את הסימנייה שלך ואתה יודע שקיבלת דרך האנושיות הרבה מאוד תבונה אבל היא תועיל אם תדע מתי להשתמש בה ומתי לא.
אני מתרגשת איתך ובזכותך ותודה רבה."
הקהל מקשיב לדבריה של אורית גידלי על אייכה
לאחר אורית סיפרתי על משבר הכתיבה שעברתי לאחר סיום הלימוד אצל אורית ואשכול. נראה היה לי שהספר ממש לא צנוע עבור מי שאני היום, אדם דתי ומרצה לקבלה, ולא ידעתי מה לעשות, מבחינתי לנקות את הספר היה בלתי אפשרי. אם זה לא הספיק נתקלתי בטקסט של הרב קוק שעוסק בספרות ולאחריו לא יכולתי לכתוב בכלל:
הרב קוק על הספרות והתרבות
אי אפשר לספרות הישראלית שתצליח בלי התקדשות הנשמות של הסופרים.
כל סופר שאינו עמל לטהר את מידותיו, לזכך את מעשיו ואת רעיונותיו, עד שיהיה עולמו הפנימי מלא באור וטוב, לא יוכל להקרא בשם 'סופר' באמת.
הספרות צריכה להחצין את הפנימיות ולצורך כך צריכה הפנימיות להבנות.
אם חפצים אנו להחיות את הספרות הישראלית המקורית, עלינו לבוא מן הקדושה אל הספרות.
(אורות, אורות התחיה, פרק לז)
יבוא היום והספרות תתקדש. יתרומם העולם ויכיר את כוחה הגדול של טהרת הסופרים. יתבעו אנשים רבים מן הסופרים להשתנות, יכירו את השקר והזוהמה שמתחבאים מאחורי סגנונות ספרותיים יפים.
רוח הטומאה יעבור, וכל סופר יתחיל להעריך את הרוממות והקדושה שבעבודתו, לא יטבול עטו בדיו בטרם יטהר את מחשבתו, יקדים הרהור של תשובה ליצירתו, אז תצא היצירה בטהרתה, ורוח הקודש תחול עליה.
(אורות, אורות התחיה, פר לז')
תפקיד הספרות והאומנות היא לבטא את כל מה שמסתתר במעמקי נפש האדם, וכל זמן שחסר רגש אחד קטן, שעדיין לא יצא לאור, מחוייבת התרבות לבטאו ולציירו.
אמנם ברור שחובת הגילוי והחשיפה תקפה רק לגבי רגשות פנימיים שבגילויים הם מבסמים את אויר המציאות, אבל אותם רגשות פראיים, שמזהמים בריחם הרע את העולם, אותם צריך לקבור ולכסות, ואוי לו למי שמשתמש באומנות למען הרבות כיעור ונבלה בעולם.
לבסוף, אחרי מאבקים עם עצמי החלטתי למחוק ולשנות, נכנסתי לתהליך ארוך של שכתוב, שלחתי לאנשים לקרוא, תיקנתי ואז… שלחתי ל 19 הוצאות לאור. 3 השיבו בחיוב. אחת מהן, הוצאת רימונים של יעל שכנאי. בשלב הזה עלתה יעל ודיברה על הוצאת הספר לאור:
יעל שכנאי, מנכ"ל הוצאת רימונים
והנה מה שאמרה יעל שכנאי, מנכ"ל הוצאת רימונים על "אייכה" של משה שרון:
"אני חושבת שהרגישות של משה ניכרת גם בכתיבה בספר, כל הדמויות שנמצאות בספר, גם דמויות המשנה וגם הדמות של הגיבור הראשי, הדמות המרכזית, כולם רגישים לזולת, כולם רגישים לעצמם. הרגישות והנדיבות של הדמויות היא עצומה.
הספר הזה נראה שהוא סוג של שליחות מבחינת משה, כלומר מעבר לעובדה שהוא רצה לכתוב ולהעביר את עצמו, אני מאוד מקווה שזה לא הספר האחרון שלו והספר הבא יהיה אולי מנותק מרוחניות ונראה גם איך משה כותב גם על דברים אחרים מאלה. אבל רואים שזה היה בנפשו, סוג של שליחות, מסרים שהוא רצה להעביר, והנכונות הזאת של לכלוא אותם בתוך עלילה ובתוך הגיבורים שחווים את התכנים האלה ולהעביר אותה החוצה הייתה ההחלטה הכי נכונה בספר.
כשקוראים את הספר אתה לא מרגיש שאתה מקבל פה כל מיני תובנות ומסרים אתה קורא אותו כסםפר עלילתי לכל דבר ובאמת בלי להרגיש אתה באמת חווה את החוויות של אריאל, עלמה, נועה וג'רמי ושל כל הדמויות שבספר.
היכולת של משה לכתוב את הספר בצורה כזו שכל אדם חילוני יכול לאהוב ולהזדהות איתו, אין פה שום תחושה של מסיונריות דתית, קבליסטית. בוודאי שיש בספר מסרים של תובנות וחיפוש עצמי אבל זה כ"כ קולח וכ"כ זורם וכ"כ עכשווי, כ"כ בשפה של כולנו, של 2013.
ההחלטה ליצור מבנה לספר שהוא מבנה של דמויות שמדברות את מה שעובר עליהם הייתה החלטה מאוד גורלית, ניהלנו על כך הרבה דיונים ואני חושבת שהוא פתרון נכון משום שהייתה בהתחלה נסיון לכתוב את המספר כיודע-כל שמעביר את הסיפור מנקודת מבטו כמו מישהו שנמצא עם מצלמת רחף מלמעלה אבל עשינו החלטה לחלק את הספר בין אריאל והדמויות הנוספות שיחד איתו וזה באמת נתן מיקוד על כל מונולוג ועל כל דמות ומשה השכיל לכתוב גם את הדמויות האחרות בצורה שקשה להאמין שמי שכתב את אריאל כתב גם את נועה ועלמה, דרך הקול הנשי שלהן וזה באמת תענוג לקרוא את זה.
כתוב בגב הספר וזה נשמע קלישאתי אבל הוא באמת "נקרא בנשימה אחת", הוא מרתק, קולח, זורם, רהוט, כיפי, יש בו התכתבויות עם יצירות ישראליות, עם שירים שנכתבו בהוויה שלנו, בהשפעה שלה על הדור הצעיר. זה אומר על הרבה גם על המחבר ועל החיבור שלו למילה הכתובה ועל הרגישויות שיש בה.
אין בספר אדם אחת שלא מחפש משהו, שרוצה לגלות משהו, נמלט ממשהו, כמובן שההימלטות של אריאל היא הכי גדולה אבל בשונה מספרים אחרים של חיפוש בהודו, הגיבורים של "אייכה", גם כשהם מחליטים לא להחליט כרגע, כמו אריאל כלפי עלמה, אבל הוא לא מחליט כי הוא בדרך למשהו, לא כי הוא מתעצל, או מתוך נרקסיזים, או היעדר עמוד שידרה או בגרות מסויימת,אלא מתוך הידיעה שההחלטה הנכונה בו תבוא מעצמה ותתגבש ברגע שסך חלקיו של השלם יושלם והתמונה תתבהר מבפנים, כתוצאה של התהליך שהם עברו וכמו שאמרה אורית, הגיבורים בוחרים בהחלטה כי הם מגלים שהיא נכונה ולא כי זה הדבר הנכון לעשותו. הספר מתחיל טוב ממשיך טוב ונגמר טוב. אני מאחלת למשה מכירות רבות ואושר גדול והמשך לספר הבא."
מיד בתום דבריה של יעל עלה אשכול נבו לבמה על מנת לראיין את משה שרון:
אשכול נבו מראיין את משה שרון לרגל הוצאת אייכה לאור
והנה הראיון מובא בפניכם:
אשכול נבו: ערב טוב לכולם, קודם כל אני מאוד מתרגש בשבילך, אני מכיר את הספר הזה עוד כשהוא היה חבילת דפי A4 וכשקיבלתי אותו בדואר ממש התפעמתי .
יש איזו מין מטאפורה כזו שמשווים תהליך כתיבת ספר להריון ולידה, זה לא נכון, צריך להפסיק להשתמש במטאפורה הזו. המטאפורה היותר נכונה היא של מסע וזה באמת מסע להוציא רומן ראשון. זו דרך מאוד ארוכה, כמו במסע יש רגעים שאתה מסתכל על מה שכתבת ואומר איזה יופי ואני לא מאמין שאני כתבתי את זה וכמו במסע יש רגעים שאתה מגיע לאיזו עיירה, מחפש מלון, ובלונלי פלנט היא לא מופיעה ואתה לא יודע לאן ללכת.
אני חושב שהדרך שעברת, שלקחת אותנו אל תוך הדרך הזו, נראה לי תוך כדי שדיברת שהתרחשה איזו חפיפה מעניינת בינך לבין אריאל, בתהליך הכתיבה ובתהליך שעובר על אריאל, אריאל למי שלא קרא את הספר גם הוא מחפש וגם הוא לא מוצא וגם הוא מתלבט וגם הוא נתקע וגם הוא מגיע לרגע שנדמה לו שהכל קורס והוא צריך לקום מהרגע הזה. אני חושב ששני המסעות התנקזו לידי הספר.
לפני שאשאל אותך שאלות רבות על הספר אני רוצה לספר לכם סיפור. למה כדאי להשתתף באירוע של מורה לקבלה. אני לא הייתי אמור להיות כאן הערב. לפני עשרה ימים שיחקתי טניס ובמהלך העליה שלי לרשת נשמעה פקיעה של שריר. קרסתי על המגרש ובמיון אמר לי האורטופד שאני אהיה עכשיו בבית חודש כי קרעתי את השריר. כתבתי מייל למשה ואמרתי לו שיש סיכוי לא קטן שאני אאלץ להיעדר מהערב הזה ואני מאוד מצטער כי זה הולך לשם ואז הוא כתב לי "אני מתפלל בשבילך". כשמורה לקבלה מתפלל… זה היה ביום שלישי, ברביעי התחלתי להרגיש יותר טוב, יום חמישי עמדתי על הרגליים, באולטראסאונד נוסף שעשיתי הסתבר שהקרע רק חלקי והנה אני כאן היום.
נס גלוי.
יש הרבה שאלות שעולות מ"אייכה" ואני חושב שזה שעולות ממנו שאלות זו המחמאה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לך, כי מה שהטריד אותנו לאורך כל הדרך של העבודה איתך אלו סימני הקריאה ואיך אפשר להפוך אותם לסימני שאלה. ואני חושב שהצלחת בזה. זה ספר מטריד , שנגע בי ועורר אצלי המון שאלות שמעסיקות אותי עכשיו בתקופה שאני נמצא בה בחיים.
יושבים פה תלמידים שלך ואני מנוי על הניוזלטר שלך, איך זה בשביל אדם שעומד בפני קהל ומרצה מתוך מקום של ידיעה, מתוך מקום ש"אני רוצה לומר לכם דבר מה, לתת לכם תובנה שתעבדו איתה", איך זה בשבילך לכתוב ספר כ"כ שואל, כ"כ מפקפק, כ"כ מטיל ספק בכל רגע, וגיבור שמהעמוד הראשון ועד האחרון לא בטוח בשום דבר?
משה שרון: אני חושב שזו ההצלחה שלכם, אם לומר את האמת. לימדתם אותי שלשאול שאלה זה הרבה יותר חזק מאשר להגיד, בעצם. וזה השתלב לי בהבנה בגרותית שהלכה עם הספר, עם הזמן ,שזה יופי שיש לך להגיד, השאלה היא מה אנשים יכולים לקבל וחיפשתי לנסות להגיד את זה בדרך שהם יכולים לקבל. רוב האנשים לא יודעים, מתלבטים, מתחבטים, שואלים, אני פוגש אותם כל יום בחדר הטיפולים, ואני שומע את ההתלבטויות וגם את שלי ואני לא מפחד לשאול שאלות קשות. ככל שאני לומד יותר יהדות אני רואה שגם חז"ל לא פחדו לשאול שאלות נוקבות. אנחנו מפחדים יותר מהם. בגיל 25 אתה בטוח שאתה יודע הכל, בגיל 35 יש לך מלא שאלות…
אשכול נבו: תקן אותי אם אני טועה אבל קראתי את המסע של אריאל, את התיקון שלו, כאיזשהו תהליך של תיקון האנוכיות של עצמו. ז"א זה אדם שמתחיל את הספר מאוד אנוכי, מגלה אנוכיות במהלך הספר ונדמה לי שזה אחד מהתהליכים שרצית להעביר אותו. האם זה נכון? זה נורא מעניין שבספרות הרבה פעמים הגיבור, התהליך שהוא יעבור יהיה בדיוק התהליך ההפוך, הוא יגלה את עצמו, את הקול שלו, את הדרך שלו בעולם, איך הוא יכול למרוד במסגרות שבהם הוא גדל ולהיות הוא עצמו ולבטא את הגוון האישי שלו ופה יש ספר שהוא כמעט הפוך באיזשהו אופן. לוקח גיבור אנוכי ורוצה להעביר אותו את הדרך הזאת של מה זה להיות לא אנוכי, מה זה להיות חלק מ, האם זה נכון? האם זה משהו שמעסיק אותך?
משה שרון: כן לגמרי. כל חכמת הקבלה עוסקת בכך. איך להפוך את האני הפרטי שלך לחלק מהכלל, איבדנו את הדבר הזה בשנים האחרונות. פעם אנשים היו אוכלים קרפעלך ורוגלך והיום כיפלי, ביסלי, אייפון. אני מרכז העולם ויש לי בלוג וכולם קוראים אותי וכל אחד הוא ממש אי בפני עצמו. ועכשיו לך תחבר ביניהם. אני יודע על עצמי שאני אינדדיווידואליסט ועצמאי ובטוח שאני יכול יותר טוב לבד וחס ושלום שמישהו יגיד לי מה לעשות. עכשיו לך תתחבר עם אנשים וכן, רציתי שאריאל יבוא ממקום אגואיסטי, דוחה ממש ויגלה את זה, יבין את זה.
אשכול נבו: אריאל דמות לא קלה, לפרקים אתה מחבב אותו ולפעמים ממש כועס עליו. הוא למשל כולא את מרינלה בחדר של אכסנייה כדי להעביר לה מסר, הוא לא נותן לה לצאת כמה ימים כדי שהיא תבין משהו. איך היה להיות עם אריאל כ"כ הרבה זמן, זה לא מחלחל להיות אריאל?
משה שרון: אני מגלה כאן סוד: מי שאשם בכליאה של מרינלה הוא רם אורן. למה? כי שמעתי הרצאה שלו על ספרות והוא אמר דבר שגם אתם אמרתם בסדנא: יש נטייה לסופרים לרחם על הדמויות שלהם. להיות מאוד נחמדים אליהם. הוא אמר קחו את הדמות הראשית שלכם ותחשבו מה הדבר הכי קיצוני שהוא יכול לעשות. אז עשיתי…
אשכול נבו: האפקט הושג… בוא נדבר רגע על האיזור הזה שאורית סימנה, על כך שהוא ספר על גבר שמחפש אהבה . הספר מתחיל בכך שהוא עוזב את עלמה, שאמורה להנשא לו, יוצא למסע מתוך רצון לשאול את עצמו על הקשר הזה ובמהלך המסע פוגש עוד אישה ועוד אישה. אלו הרי לא מסעות חופפים, המסע לחיפוש אלוהים והמסע לחיפוש האישה, ואריאל הוא גבר מאוד ייצרי וכמה שמחקת וכמה שהשתדלת נותר על הדפים של הספר הזה (וטוב שכך) גבר ייצרי, שנלחם כל הזמן ביצר הטוב וביצר הרע… נשארתי עם זה מאוד חזק.
הציטוט של הרב קוק יושב לי בראש, הוא באמת ציטוט שלא פשוט לכתוב אחריו. הוא שלח לי את זה אתמול ומאז לא כתבתי… מאוד מטריד העניין הזה…
זו תגובתי הראשונה על הציטוט של הרב קוק, אחת מהמתנות הגדולות שהסיפרות יכולה לתת בעיניי, זה הרגע הזה שבו אתה קורא בספר של אדם אחר משפט ואתה אומר "מה, יש עוד מישהו בעולם שמרגיש ככה, כמוני?, שחשב את המחשבה הזו והרגיש את הדקות הזו? "וזה רגע שמחלץ את כולנו מהבדידות הקיומית שאנחנו נתונים בה. זה רגע אדיר שכותב יכול לעשות למען אחרים, התגובות הכי מרגשות שאני מקבל על ספרים שלי הם מהסוג הזה, שיש משהו בספר שכתבת שנגע לי בנקודה שחשבתי שהיא אישית מכדי שמישהו יוכל לגעת בה, ונדמה לי שאתה עושה את זה כאן. וזו גם התשובה למה שהרב קוק אומר, ז"א כדי להצליח לעשות את זה אי אפשר להסתפק רק ברגשות שמבשמים את האוויר, צריך להיות גם העוז, ויש לך ב"אייכה" את העוז לשרטט גם את האיזורים הפחות נעימים של הנפש, את האיזורים שהיהדות לא רוצה להתבונן עליהם, שהיא רוצה לקבור אותם. תגובתך?
משה שרון: האמת היא שאני מבחין הבחנה ברורה בין רגשות שקשורים לבלבול, פחד, חיפוש וכו', יש מנעד שלם של רגשות שליליים שגם התורה מלאה בהם ואני לא חושב שעל כך הוא מדבר. אני חושב ופה אני מסכים איתו, אני מקווה שהסיפרות שלי לא תלך לשם למרות שאני רחוק ממה שהוא כתב. יש קטע כזה, לא רק בספרות, גם בקולנוע ובכלל ביצירה בארץ ובעולם של לקחת משהו מהשוליים, את מה שקורה שם בלילות ברחוב אלנבי בחדרים סגורים ולשים אותם בפריים טיים או לכתוב על כך ספר ולמכור בסטימצקי, מה זה נותן? לפעמים אני מרגיש שמרביצים לי לנשמה. צריך לשים גבולות למה אנחנו מעלים למיינסטרים. לא כל רגש הייתי רוצה שמישהו יקרא ויגיד "הסופר הבין אותי", יש דברים קשים מדי, איפה זה משאיר אותנו כחברה, בוא נדבר על כל הרגשות הכי קיצוניים, על כל חמישים הגוונים של האפור, נגיד שאני קורא ועושה לזה מקום ואיזה יופי, והבת שלי תגדל ותקרא מהספרייה שלי את הספרים האלה, יש לי בעיה עם זה שייבאו לפה גישות או מחשבות קיצוניות של אישה בריטית ובנות ישראל הכשרות והטובות קוראות את זה. יש לי בעיה עם זה. אני מסכים עם הרב קוק – למה אתה עושה לכך במה? האם זה נכון?
אשכול נבו: נדמה לי שאני מאחל את זה גם לך, לעשות הפרדה בין תהליך הכתיבה לבין הרגע שבו אתה מכריע מה הולך לפגוש את העולם ובתהליך הכתיבה, בעיניי לפחות, צריכה להתקיים בו חירות מוחלטת גם מהרב קוק ,וממה תגיד הדודה ואפילו ממה יגידו הילדות שזו שאלה שמעסיקה אותי עכשיו, יש לי ילדה בת 9, התחלתי לחשוב מה יקרה כשהיא תתחיל לקרוא את הספרים שלי. לפנה כמה ימים עשיתי טעות, נגמרו להן דפי הציור והן ביקשו דפי טיוטה ולא שמתי לב מה אני נותן להן, ונתתי להן דפי טיוטה ממשהו שכתבתי די מזמן ושכב לו שם והבת שלי בת 9 אחרי כבדרך אגב תוך כדי נסיעה "אבא מה זה הדבר המגעיל הזה שכתבת" זו שאלה שמעסיקה, אבל בעיניי לפחות בתהליך הכתיבה צריך להיות מוגן, זו הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב זה החופש המוחלט, לא יכול להיות שיש מישהו שאני נותן לו דין וחשבון, אלא הסיפור, הדמויות, המוזיקה שאיתה אני כותב. הסיפרות יפה לאמביוולנטיות והאמבילוונטיות טובה לסיפרות. בסיפרות זה כוח, ונדמה לי שאתה עושה את זה באייכה, ומה שעוזר לך לדעתי זו הבחירה לא לתת לאריאל להיות המספר היחיד של הספר ובכלל שלא יהיה מספר יודע כל, מדי פעם לתת לנשים להבליח עם הקול שלהן.
כאן הקראתי קטע מהספר
אשכול נבו: איזה יופי, איך מרגישים בטקסט שקראת את שני העולמות, את תרי"ג ההסתייגויות. אני חושב שמסתתרים בך עוד ספרים, מה שאני רוצה לאחל לך ולהוצאת רימונים הרבה הצלחה עם הספר, אני רוצה לאחל לך שזו תהיה רק ההתחלה, שזה הספר שמנבא את הספרים הבאים, בשפע, שייקחו פחות משבע שנים. שיהיה בהצלחה…
תודה לאשכול נבו על הפירגון.
אחרי שהודיתי לכולם ושרתי יחד עם יונתן אשר את "אייכה" הגיעו המשתתפים לקבל הקדשה על ספריהם…
ואת ההצגה גנבו כמובן הבנות שלי… הנה כאן, נועה, יעל ושירה, לפי הסדר, עושות קד"מ לספר:
וחוץ מזה, לא שכחתי שאתה חייב לי ילד, היא מקפלת עיתון נשים ומצביעה על דוגמן הבית הקטנטן של חברת מוצצים שמחייך אליה חיוך מתוצרת שוודיה, העיניים המתריסות שלה בוהקות. אתה יכול לדמיין אותי מנדנדת יפיוף כזה בגן האם?
לא. לא יכול. לכל היותר יצליח לדמיין אותם נגררים כמו שני מבקרי מסעדות אומללים מאולם לאולם עד שהטעימות כבר לא יהיו ממש טעימות והבטן תבקש די. אם יתאמץ אולי יצליח לראות אותה. הדוקה בשמלה לבנה מפרגנת, מחזיקה זר פרחים אווילי בידיים עטויות כפפות של תחרה צחורה. אבל ילד? היא טורחת הרי השכם וערב להטיח בו, אתה ילד. ולמה שילד יוליד ילד? אולי אם תצמיד אקדח לראשו ותאמר דמיין או שאני יורה, יוכרח לראות את עצמו שוכב לידה, נשואים, מתכננים יחד את חדר הילדים וזורקים שמות לאוויר. הוא, סביר להניח, יציע יערה או שירה או תמר, אם זו תהיה בת כמו שהוא רוצה, ואם יוולד בן כמו שהיא רוצה אז דניאל או איתן או נועם או יהונתן. אבל עלמה תעקם את הקלסתרון המצוי שלה ותציע שמות קצרים: בר, חן, טל, גל, שי. ועל כל שם קצרצר שתציע, ישרוט לו קיפוד נוסף את בית הבליעה.
לא, לא מצליח לדמיין אותך מנדנדת יפיוף שוודי, טוב? לא בגן האם ולא בגן האב. אלא שאין לו אומץ.
היא חונה סביבו, אורבת. לכל טיעון משכנע שיעלה יש צרור טיעונים נגדיים, חדים. גם אם יאמר, היינו בני שבע-עשרה, וגם אם יעלה את טיעון הפרנסה, גם אם ימצא חוק פרלמנטרי שתומך במעשה ואפילו ימציא דת שמתירה – היא תאמר ללא הפסק שהיא חשקה והייתה מוכנה למסור את נפשה, לתרום את הקריירה שלה לתוך כוס של פושט יד ושרק בגללו, בלב שבור שהוא ממש לא לב שלם, הסכימה.
נמאס לי ממך, אתה יודע?
שתיקה. הוא נכנס למטבח, קוצץ פלפלים צבעוניים, גורס שום, מענג בצל סגול על טפלון חם ובוזק שמן זית מעל. מניח להתקרר, לעת עתה. הוא מרדד עלים בתוך בית עגול חד-פעמי, מוסיף ביצה לבלילה ומסדר מעל לבצק עיגולי עזים לבנים וזיתים מושחרים – קיש פלפלים נכנס לתנור.
הוא מציץ מהמטבח לעבר הסלון, לראות מה היא מעוללת ובזווית העין מופיעה תמונתם, מונחת על הפסנתר השחור הישן, שאף אחד מהם לא מנגן עליו ובכל זאת קנו, שיהיה. אבא שלה צילם ביומולדת שנה של נטע, אחותה הקטנה, בחוף דור. הוא כורך מגבת לידיו הרטובות ומתקרב אל התצלום – הבעת הסלידה על פני הגבר שבתמונה, כשהאשה רודפת אחריו עם מזרן-ים בדרך לחוף, אומרת את מה שמילים לא יוכלו לעולם לתרץ.
היא פוסעת למטבח, מוזגת תה קמומיל מהביל לכוס זכוכית ולוגמת את הפער. אני בת שלושים ושתיים, אתה מבין? זקנה. בקצב שלך החברות שלי יהיו סבתות לפני שתעשה אותי אמא, תתעורר כבר, אתה חייב לי ילד. היא מנסה ללכוד את מבטו ועיניו מחפשות אבק בחריצים.
מקום המקלט הקולינרי שלו נהפך בן רגע לזירת מלחמה, אז מחפש מפלט חדש ומוצא את המרפסת. דלת הזכוכית מוסטת וריחה של הפשטידה מטפס במעלה הכרמל, עולה דרך מרפסתו ומציף את דרך הים, נלחם, אך מפסיד בנוק אאוט. אחת אפס למפרץ. כשמסתכלים על הים ולא בעיניה הרבה יותר קל לשקר.
בבקרים הוא בורח לעבודה, אחר-הצהריים נחפז לנטע, בערבים הוא לוקח כמה שיותר קורסים, לא בגלל הכסף, בתקופות הביניים כשסבב פסיכומטרי נגמר והבא בתור עוד לא מתחיל הוא מגיע הביתה והם רבים. בלילות הוא עורק לסלון. תהיה אתי, היא דורשת כשהמבט שלו חלול ומנותק, אם אתה בורח ממני לפני, מה יהיה אחרי?
עלמה
כשהיא מבקשת ממנו לפרוע את החוב הוא נואם לה, חמודה, אני גם רוצה ילד בדיוק כמוך אבל עוד לא, בסדר? בואי נתחתן קודם, אני רוצה אתך ואותך, לא רוצה מישהי אחרת, אני צריך שתחכי לי, טוב?
עוד קצת, כן, אני יודע שאני אומר את אותן המילים ושהקצת שלי לא נגמר…
לא, מתוקה אני לא מתרץ, אם לא הייתי רוצה, לא הייתי אתך, נכון? אל תישברי לי עכשיו, קחי נשימה עמוקה, את חייבת להאמין ולהיות אופטימית.
חייבת אבל לא מאמינה לו. כמה אני יכולה? לוחשת, וכפות ידיה מחפשות ביטחון, תרות אחר מסמר של הקרן הקיימת לישראל, אחוז בסלע. לפעמים כשהם מתווכחים ביניהם הוא מצמיד אזניות ריצה לאוזניו ומזמזם לה בבית את דויד ברוזה, והיא רוצה לצעוק עליו בחזרה, חדל להיות כמו החולות, אני רוצה אותך כמו סלע, אבל לשם מה? הוא הרי יתכנס בתוך עצמו, לא יבטיח לא לנדוד שוב כמו החול, בעצם לא יבטיח כלום וזה סודק אותה. בכל יום אתו, מתווסף עוד סדק.
בהתחלה זה לא היה ככה, היא בוכה לתמר שארבעה זאטוטים מושכים בה מכל עבר, ולא בטוחה אם היא משקרת לעצמה. פעם הוא אהב אותי וחיזר אחריי, מתי התהפכו היוצרות בכלל? אני לא זוכרת.
מתי תפסיקי לשקר, ברור שאת זוכרת, בצבא. זה התחיל בצבא, הרגישה שמשהו בו נסגר אליה, והלילות המיוסרים שבאו לאחר-מכן, איך היא חיבקה את הזיעה שלו ועִרסלה את הצעקות, ומה חשבתי לעצמי, מטומטמת, שאנשים עוברים טראומה ופשוט חוזרים לחיים? לא הספיקה לך אמא?
ולחשוב שכבר עשר שנים היא ממששת לו את הצלקת בגב, שבמשך שנה ורבע היא סופגת משבים של להביור מתוך ידיעה שהנה זה בא, שכמו מתוסבך הוא מפוצץ עליה את כל המוגלות שלו כדי שתלך, והיא נשארת. שנה ורבע היא מתחננת לטבעת, מטביעה את הכבוד שלה בכוס מיץ גזר וכלום, גורנישט מיט גורנישט. ולחשוב מה כבר לא בסדר בי שהוא לא מציע, מה עשיתי לו שאישה אחרת לא הייתה עושה, ולהתעייף מלשמוע את אבא אומר, את הרי ממש לא רוצה שזה יבוא ממך אלא ממנו, אז למה את יוזמת ומציעה? למה?
אולי בראש השנה, אולי ביומולדת שלי, אולי בשלו, אולי בט"ו באב, אולי מחר, אולי מחר-כך – אין יום שאין לה פנצ'ר אמונה. נחכה לבוקר, היא שוב נאחזת, כי בבקרים הוא כן שלה, יותר נכון, בשניות הראשונות שלאחר היקיצה, כשהוא מְדַמדֵם, והחומות שהוא בנה עומדות לא-עומדות, מבוצרות למחצה.
כשאני מחבקת אותך עם שחר, אמרה לו פעם, אף תא בגוף שלך לא מנסה לברוח ממני.
אז תקבעי לו עובדות בשטח, אמרה לה תמר, אחרי כמעט שמונה-עשרה שנה של חברות, מותר לך, לא?
ואז היא ידעה. זהו. ההחלטה נבטה כבר. שיספר עלילות ומעשיות, שיתקפל ויגמגם, שיבטיח, שיישבע לומר את האמת ורק את האמת ושום דבר פרט. יש תאריך, במאי מתחתנים, לג בעומר, לזה הוא כבר הסכים, אלא שאי-אפשר לסמוך עליו. במרץ אני מפסיקה לקחת גלולות, הוא לא חייב לדעת הכול, מרץ-אפריל-מאי, עם המחוך, ההתרגשות והכפיים, לא ישימו לב.
אריאל
חמק מביתם לפנות בוקר, חמימות של תחילת אביב. עוד שבוע מגיע החג השנוא עליי, הצהירה אמש לפני שנרדמה, ותגיד לאמא שלך שלא תפתח ציפיות.
יורד ברגל בדרך הים, תיק כבד על כתפו, מרוב חיפזון טרם הספיק בצקו לתפוח. במרחק מספיק ממצרים, מרים יד בוטחת למונית. ארבע חולפות על פניו, מלאות בבני נוער מסוממים או שיכורים, עד שאחת נעצרת ופורקת ממנה נערה, מלצרית שסיימה משמרת, יש לו רגישות למלצרים. לרכבת. הוא אומר, והפולו הלבנה שועטת במורד הכרמל, רגעים של לפני זריחה.
בתחילה הוא מהסס קצת, הרעש האיום של תחנת הרכבת מהסה את פעימות לבו, מקצב החיים של הבוקר נשחק לרגע, הנוסעים האחרים נראו לו מבוימים, כאילו מישהו העמיד אותם במכוון. במאי לא-נראה הסביר לבחורה עם התלתלים הזהובים שעלייתה לרכבת חייבת להיות דרמתית ולמשוך את תשומת לבו, לגרום לו לחשוב שוב על עלמה, הקשיש האפור הושם במכוון בקרונו כדי להוכיח לו מה יקרה בעוד כמה שנים לגופו ואפילו שלט הניאון המרגיז האיר לו "יציאה".
לרגע גואות בתוכו עלמה ואמא ונטע, ההחלטה שלו לעזוב נראית לו כמו סרט של מישהו אחר. אתה אמיתי שאתה בורח עכשיו? שלושה שבועות לפני?
כשהיה בן ארבע-עשרה, נכנסו לכיתתו נציגים מהשומר הצעיר. הם ציירו בגדול על הלוח משולש, ריבוע ומעגל וביקשו מהתלמידים לקום ממקומם ולכתוב את שמם על הלוח. תלמידי כיתתו כתבו את שמם בתוך הצורה שהכי אהבו ורק הוא, שלא החליט היכן למקם את עצמו, כתב "אריאל" בצד השני של הלוח.
התלמידים הסתכלו עליו במבט ששמור למעצבן ששואל את המורה שאלות חצי דקה לפני הצלצול, עד שהשומרים הצעירים אמרו: ובכן, כל אחד מכם מיקם עצמו במקום הנוח לו בתוך הצורות, כך חינכו אתכם מגיל צעיר: להיות במסגרות. אם אתם מסוג האנשים שמחפשים לצאת מן המסגרת – מקומכם אתנו.
מאז סימל הלוח הירוק-כהה את חייו. הוא קיים הרי את מה שצריך. גופו עשה צבא, גופו טייל בעולם וגופו סיים תואר שני בכלכלה ומחשבים, גופו אפילו התאהב בעלמה וכמעט שהתחתנו, מסגרות משורטטות להפליא. אבל הלב שלו, זה שאמור למלא את המסגרת, להחיות את הגוף, לא נמצא שם. לפעמים הוא חושב שבעת לידתו, כשאמו שכבה שיכורה ומאושרת, בלי לדעת כמה מלחמות התשה תוך-רחמיות עוד מחכות לה, כוח עלום ואכזר שתל בו וירוס של חוסר שביעות רצון, ועכשיו, כמו סיזיפוס במעלה ההר, הוא מתאמץ לשווא לחפש את התכלית שלו.
גופו נופל על המושב הריק, לילה קצר מדי, אולי ינמנם קצת עד שיגיעו מחיפה לשדה התעופה, אך מוחו קודח אותה ואת השעון שלה, שתכף יטלטל אותה למציאות שגרועה מכל טלנובלה. מתגעגע לרגע לימי הסדיר, איך הצליח להירדם עם הנשק והתיק, בעמידה או חצי כורע על ארבע, אולי אחרי זכרון יעקב ישתתקו שכניו לקרון, יתכנסו וייתנו לישון.
זכרון יעקב נעלמת באופק ואתה גם תקוותיו. שתי נשים מאופרות מדי שהתיישבו מאחוריו מדברות על מכירות סוף עונה ועל כמה שהן רוחניות. חבל שאין לאנשים ליד האוזן מין כפתור של ווליום, הוא חושב, היית יכול להנמיך את קולם ולהגביר כאוות נפשך. הוא מחטט בתיק למצוא חתיכת טישו לסתום אתה כמה שיותר פתחים וחושב, כנראה שהאנגלו-סקסית שיושבת מאחור הייתה בגלגול הקודם רמקול. גם אם אמצא חתיכה משומשת אשתמש בה.
מגעיל אחד, חזיר יותר נקי ממך, שומע את קולה של עלמה בדמיונו.
הלך לחפש אתונות – מצא את האייפוד שלו. בכלל שכח שארז אותו, בר מזל, גם טעון, גם שמונים ג'יגה של מוזיקה, האזניות נדבקות לאוזן, מתמסרות, הרוחניקיוֹת יכולות להמשיך להתרחנן להן כאוות נפשן, הוא יוצא לסיבוב עם רוג'ר ווטרס, מסע חייו מלווה עכשיו בפסקול. תמיד אהב מוזיקה. ישראלית מכל הבא לאוזן, ופינק פלויד. עלמה אדישה. איך אפשר להיות אדיש למוזיקה? שאל, ואף פעם לא הבין את התשובה. מוזיקה זה דבר נחמד, אמרה, ותו לא.
רגעי האושר היחידים שלי, הסגיר את עצמו, הם ממוזיקה טובה.
יומיים של סצנות היא עשתה לו – מוזיקה היא האושר שלך? ומה אני?
הוא מאכזב סדרתי. היא רוצה אותו קיטשי, שיחמיא לה, שיהיה רומנטי, שיכרכר סביבה, מקיף, מכיל, מאכיל, שיפתח לה את הדלת, שיציג אותה בגאווה בפני החברים שלו, שיתעסק בה ועוד קצת בה או שיהיה כמו ריצ'ארד גיר באישה יפה, שייתן לה להרגיש גוליה רוברטס, שינגן לה, שישלם עליה, שיאמר לה שאין עוד מלבדה ושאף מתנה בעולם לא משמחת כמוה.
את ילדה בת שלוש, הטיח בה פעם, שלא מבינה למה אבא ואמא מדברים על משהו אחר ולא עליה. נטע כבר יותר בוגרת ממך.
או בפעם אחרת – אנחנו לא מלודרמה סוחטת דמעות.
וגם לא מדע בדיוני. ענתה לו.
*
בוקר בנמל התעופה, ודיילות הקרקע נראות לו עירניות מדי. כן, ארזתי בעצמי, הוא מתנחמד עם הבודקת הבטחונית נופר, אני ומוחמד. סתם, אף אחד לא ארז לי, צוחקים אתך…
טיסה ראשונה לקייב, קונקשן של ארבע שעות ואחר-כך טיסה לדלהי, עוד שבע שעות.
לאן בהודו? אין לי מושג, אני סתם בורח, אולי לצפון, קראתי באינטרנט שאזור הצפון מומלץ עכשיו באפריל.
לא, אף אחד לא נתן לי משהו למסור.
מקבל חתימה ונכנס אל תוך הדיוטי-פרי, קפה אמיתי אחרון ישר אל מעמקי הווריד, בהודו יהיה לי רק צ'אי, הוא חושב, ואולי כמה כוסות קפה דהויות, מכובסות, וכבר מתגעגע לריח החום-כהה.
*
לפני שנתיים היא התחילה לדבר על חתונה, איזו שמלה ורודה היא תלבש, לבנה זה של דוסיות ולא מעודכנות, ואיך יראה האולם, סליחה, הגן. היה ברור לה את מי היא לא מזמינה בשום פנים ואופן ומי יהיה בחול. אמא שלה בעניין, אמא שלו בשמים מרוב שמחה, והוא לא מצליח לתכנן כלום.
היא הציעה לי נישואים, סיפר לאמא, בלי שמאיר ישמע, ואמא חיבקה אותו ואמרה, מזל טוב, אתה יודע שאנחנו מאוד אוהבים אותה, נכון מאיר? תגיד מזל טוב, עלמה הציעה לאריאל להתחתן. ומאיר לא חייך, עד איפה הידרדרנו, שנשים מציעות נישואין? עוד מעט תגידי לי שהיא הכניסה אותו להיריון לא מתוכנן.
עלמה
הן שבע אחיות: עלמה, רחלי, תותה (רות), יעלי, מיכלי, יערה ונטע. האמא לא אמא, נוכחת-נפקדת, מסרקת שֹער שיבה מגיל ארבעים, כחושה, ליקוי מאורות. עלמה תיקחי ותאספי ותקלחי ולמה את לא ומתי כבר ותביאי לי בבקשה.
ועלמה לא סולחת ולא מצליחה להיות מבינה – את הרי לא היית שם אמא, כשהיית בת חודש השואה נגמרה, לא? אז למה את כזאת?
כזאת מה?
ועלמה לא עונה. אין לה אומץ. משתדלת לדקלם את אחד המשפטים של אבא, תיזהרי על אמא, עלמה, היא שבירה, כמו בחנות חרסינה – שברת שילמת. נו, את יודעת, כזאת.
ורוצה לצעוק לה שהלוואי שפסיכיאטר היה נותן אישור שאת משוגעת ושהיית מסוממת מתרופות הרגעה ואולי היינו סוף סוף מאשפזים אותך איפשהו, רצוי רחוק ושמותר לבקר פעם בחודש. ושוב מדקלמת לעצמה, שברת שילמת.
כשהייתה בחטיבה תפקדה כמו אמא קטנה של תותה, ובתיכון של יעלי ובצבא של מיכלי ויערה התאומות ורק כשעברה לגור עם אריאל אחרי מלחמת עולם שלישית, 'מה פתאום לגור עם בחור בגיל עשרים ושתיים', נטע נולדה ועלמה הסירה אחריות, התכחשה, רצתה להיות אמא אמִתית, משל עצמה, ורצוי לבנים.
יש לה, לאמא שלה, מין כעס בילט-אין, היא זועפת, מנאצת, ענניה לא מתפזרים לעולם. ועלמה רוצה לומר לה, אמא, אני לא היטלר, אני הבת שלך, והבית שלנו לא מאיידאנק. תסתכלי עליי, מה עשיתי לך? הכנסתי את ההורים שלך למקלחת ציאניד? אני הרי פיסת החיים הראשונה שלך אחרי המוות הגדול.
אבל אין לה אומץ, גם לא כשאבא בעבודה ואין מי שיגן על אמא וגם לא כשבאמת מגיע לה. מקפידה לדקלם לעצמה, אל תיגע פן תפגע, כשאמא רוחצת ידיים שוב ושוב והנקיון לא מגיע.
וכשאבא חוזר מ"רפאל" כולן קופצות עליו חוץ ממנה, מאשימה אותו שמכסה רוב הזמן, מתעלם, סוגר את פתחי חושיו ומכחיש, בוחר מה לראות ובעיקר מה לא, מאלף את התודעה כמו הכלבים של פבלוב ללחוץ כשיוצא בונזו. מי מביא שבע בנות לעולם כשאשתך חולת נפש?
פעם, כשהן היו רק שלוש ואבא לא היה בבית, הייתה אוחזת אותן, אחת בכל צד שלה ואוטמת להן את האוזניים, אוזן אחת עם היד ואוזן שנייה עם הכתף, שלא ישמעו את אמא צועקת עליה שהיא זונה, שמה פתאום היא שמה חזייה בגיל שתים-עשרה, חצופה כזו, גונבת לה מהאיפור, כאילו היא אשמה שהיא מתפתחת ותמירה.
היום כבר אין לה מספיק ידיים.
ותשמרי על עצמך, את שומעת? היום אין אמון באף אחד. כולם ליסטים סוטים.
וכשסיפרה לאבא הוא הושיב אותה על הברכיים, למרות שכמעט הגיעה לגובה שלו ואמר לה, את יודעת כמה את יפה? והיא ענתה שאמא לא אוהבת שהיא יפה. ואבא התעלם ואמר, קחי כוס זכוכית של יין נקייה-נקייה, בלי סימנים של ידיים, שימי בה דובדבנים שהרגע שטפת במים קרים והניחי על החלון שמשקיף לים, רואה כמה יופי? ככה את יפה. ואפילו שחייכה ואמרה לו, די תמשיך, וגם כשהייתה רואה את המבטים של הבנים והמורים – בפנים היא לא האמינה. מבחינתה, אמא יכולה מחר להיעלם וזו תהיה הקלה. תמותי כבר מפלצת. הייתה לוחשת לעצמה כשאמא הייתה צועקת.
הפסיכולוגית שלה הייתה אומרת לה שמותר לכעוס ושלא תתכחש לרגשות, ולאבא היא הייתה אומרת שעלמה רודפת במהלך חייה אחר דמות אם, בהתחלה עם צילה, המחנכת, שלקחה אותה כמה פעמים לקנות אתה בגדים כי כסף יש ואימא אין, ואבא מה אתה מבין בכלל בחצאיות. ובהמשך עם רותי, אמא של אריאל, ששינתה את הרגלי הבישול והטעמים שלה לכבוד הבת שאין לה, עד שאמר לאמא שלו – די. נמאס לנו מהמספוא שאת מכינה לנו בגללה.
בסוף זה נגמר בכדורים ובמחלת ניקיון. אמא שלה המשוגעת מסרבת לקחת כדור או לחטוף, ובסוף זו היא שצריכה, זו היא שנתקעת עם הליתיום.
לא תמיד אריאל התחשב. לפעמים היה אומר לה, בעיקר כשרבו, את כעסנית כמו אמא שלך. ורגע אחרי שלבש את נעלי הספורט ויצא לריצה כדי להזיע אותה מתוכו היא הייתה שולחת לו הודעה, מה אתה מבין? בן יחיד שכמותך.
והכי נורא, שהוא מקפיד יומיום, מאז שנולדה, דווקא עם נטע, נהנה להיות האח הגדול שאף פעם לא יהיה לשניהם. מבלה אתה שעות רבות וחוזר ומספר לה על אחותה ועל שאלות הטעם שהוא שואל אותה ולה אין תשובה, לאן נעלם החור של הבייגלה כשאוכלים אותו? או לאן נעלם הסיד כשתוקעים מסמר בקיר? או האם אלוהים הכל-יכול, יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים? ולמה אי-אפשר לקבור באילת אנשים שחיים בצפת?
את עלמה זה לא מצחיק ולא משעשע, היא הרי על הקצה, חיה על השפה, חיה פצועה, במגננה תמידית, משתקת. כי אתה לא יכול לתת מעצמך בלי שינצלו אותך ומהאנשים הנחמדים הכי צריך להיזהר, ולא נותנים לאף אחד להיכנס הביתה או למקומות אינטימיים אחרים. ואריאל, בטח לא נגיע, ובטח לא תהיה חניה, ובטוח כבר איחרנו, ויהיו פקקים, אני אומרת לך שיהיו.
תהיי טיפ-טופ עלמה, מסודרת ומאורגנת, נקי דמעה מלחייך ועטי ארשת מלחמתית, שהאויבים ידעו שהכוחות שלך עומדים בהיכון על הגבול ושהארטילריה מכוונת היישר אל גופם, שלא יתעסקו.
ומי שרגיש ושם לב רואה את הרגישות שלה יוצאת על העור, שהשקיפות שלו מתכסה פצעים-פצעים עד שמתחשק לה למרוח משחות סטרואידיות ולגרד למוות. כששואלים היא אומרת שהפצעים יוצאים כשקר ויבש בחוץ או אחרי שניקתה את הבית יותר מדי. אבל אריאל יודע, הוא עבר אתה מספיק חורפים ותרופות כדי לדעת שהפריחה פורחת אחרי שעבר זמן רב מבלי שייגעו בה.
אריאל ועלמה
נער חולמני היה, מעופף, חי בשלוש מאות המטרים שבין כותלי ביתו ובין הספרייה, נשם חסמב"ה ורקם תחבולות. בדומה לגיבור הילדות שלו, ירון זהבי, נלחם באויבי הממלכה בסודי-סודות עד כדי-כך שלעצמו לא גילה את כולם. והייתה עלמה אחת, גבוהה ממנו, מצונפת לה בפאתי הספרייה, במקום שבו השקט מסמיך את האוויר והחלון הגדול שפונה אל המפרץ, מזמין לזגֵג מבט, ללכת לאיבוד לרגע ולשכוח.
הוא היה ניגש, מותח את עצמו, כדי שממקום מושבה ייראה לה גדול, עצום, חזק ואינסופי, איש חסמב"ה אמיתי. והיה מציץ בשם הספר שבו אחזה, מייחל למשהו מוכר, שייתן להם נושא לשיחה, אבל תמיד היו אלה ספרי בנות על התבגרות ואהבה שהשמימו אותו.
אז היה מלקט את הספרים שהשאירו הקוראים האחרים, כמו עוזר ספרנית ללא-תקן, משתהה רגע אחר רגע רק כדי לנשום עוד מעט חמצן מהפינה שלה.
פעם אחת בזמן שהשתהה, היא חייכה לעצמה ומייד גם צחקקה והוא שאל מה מצחיק כל-כך והיא ניעורה מחלום באמצע היום, הביטה בו ארוכות, בוחנת את האיש שהעז להתערבב ברגעי החסד שלה וענתה סתם. עם הכתף.
הוא אסף את הספר האחרון לערימה, גרר עצמו אל עבר עגלת הספרים והיא אחריו:
קראת מיכאל שלי?
זה ספר מתח?
רומן של עמוס עוז, יא חור בהשכלה.
לא תודה, זה לא בשבילי. רומנים הם לא בשבילי.
אתה מתנשא, אתה.
בער בו להחזיר לה. לומר את המילה הנועלת, למשל חַפשי, אבל היא תפסה בידה את התיק העמוס לעייפה, הפטירה צריכה לאסוף את אחותי הקטנה ועפה לה, מותירה אחריה שובל של אישה.
מאז ומעולם ראה אותם כך: אישה ונער.
נשרך אחריה, ספרים תחת בית השחי, צועק מאחור חכי לי, שומע, חייבת לאסוף את הקטנה, עולה לאדום של אגד, הוא אחריה, בריצה גוזלית, משלם לנהג, מפלס דרכו והיא שואלת לבסוף, כשהוא מגיע, מה?
הוא – קראת את החטא ועונשו?
מה זה?
והוא, מתלהב שזכר את שם הספר העבה היחיד שקרא מלבד חסמבה, טוב, לא ממש קרא – החזיק פעם, כשעזר לאמא לנקות את הספרייה – לא שמעת אף פעם על דוסטוייבסקי?
מי זה?
והוא, על גג העולם, מנצח בחזית שנפתחה בספרייה, הקניט אותה שהיא בעצמה חור בהשכלה ושבקצב הזה היא עלולה לחשוב שהעולם קיים בשביל בגידות.
היא חייכה, מחפשת בגופה את העוקץ זב הדם שנתקע עכשיו בבשרה, מתכננת לשלוף ולדקור בחזרה.
כך המשיכו חודשים ארוכים, מלחמות נעריות מתובלות בגישושים של כמעט ואולי, עד שבלילה אפור אחד, כשליווה אותה לביתה אחרי סרט בסינמטק שהוא בחר, נגמרו הגישושים, כי הגשם התהדק ומטחיו החלו שוטפים בעוז, והם רצו, כמו מטורפים רצו, הוא צוחק צחוק קולני במכוון והיא מבוהלת, מחפשים מחסה תחת בניין מגורים ישן וטחוב. הם עמדו שם, מריחים את ריח הגשם מתערב עם רטיבות המכתבים בתאי הדואר, ומסתכלים על האדים שעולים מהגוף החם, והיה מותר כבר להסתכל על הגוף בגלוי. שנים שלא העזו.
והוא אמר לה, בואי, תתקרבי, אני יכול לחמם אותך.
אתה? אתה קטן מדי, אולי אני אחמם אותך?
חום זה לא עניין של גודל, טיפשה, זה שייך לרגשות. את אמורה לדעת את זה מכל ספרי הקיטש שלך.
וההתרגשות החליטה בשבילה להתעלם משם התואר שנתן לה, טיפות זולגות משערו ומרטיבות את הפנים והצוואר, התקרבה, וביקשה שיעצום את עיניו.
עצם והיא התקרבה עוד, מאגרפת את קצה השרוול הפנימי, היבש, כמו שעושים כשרוצים ללבוש עוד שכבה ומחתה ממנו את הטיפות, בעיקר סביב העיניים.
והוא אחז את ידה והפך את מחוותה לחיבוק.
לפתע התנגנה בו מוזיקה פנימית, הדהדה בסטריאו וסחטה את עור התוף והחיבוק החל לנזול למין ריקוד שלא נפסק גם כשהיא לחשה באוזנו, ככה מרגישה מדוזה?
ומאז, הם היו יחד. בחטיבת הביניים על הדשא ובריאלי, בלילות לבנים של לפני בגרות, חורשים תבונה וחומר אינסופי. אחרי המבחנים, תופסים את האוטובוס הראשון שיורד לחוף קאמל, גם כשחורף והזקנים מתהלכים להם הלוך ושוב, משחקים בלשכוח את מה שלמדו, כמו בפעם ההיא אחרי הבגרות בלשון, שהחליטו לעבור מתרחץ, מתרחץ ולהגיד שבע ארטיקים או מטקה במלרע. ואיך בכל פעם שהייתה נכנסת למים הייתה אומרת שמפתיע אותה שוב ושוב כשהיא חוזרת הביתה מהים ולא מגלה על הגוף סימנים של חלודה.
ובקפה הבנק מילצרו יחד עד הצבא, מתעמרים בלקוחות תמימי אספרסו ובתולי קפוצינו, לוגמים יחד אייס קפה בהפסקות עד שהתודעה קפאה ובסוף המשמרת, שעונים על השולחן, היו מוציאים מהסינר את אחרוני השקלים וסופרים טיפ לטיפ ומקללים או לא. והתגייסו בהפרש של יומיים, הוא לצנחנים והיא לגבעתי, מש"קית חינוך, יצאו שבת כן שבת לא. והיו גאים, בעיקר היא בו, בעיקר בטקס שאחרי קורס הקצינים, כשראתה את הגבר הגבוה ורחב הכתפיים שהתפתח בתוך המדים, פוטוסינתזה שעשה הירוק לאריאל שלה, רצתה לחסות בצלו ואפילו במעין דחף שהחל בדרום הבטן ועלה לצפון החזה, לשאת את פרי אהבתם בתוכה. הפעם מתוך בחירה. הפעם עד הלידה.
וכשלחשה על אוזנו את הרגשתה, ארוזים בחיבוק ודומעים באמצע בה"ד 1, הרצינו פניו והאדימו, ומאז משהו השתנה בם. הוא התחיל להתנדב להישאר שבתות בלבנון וכשהיה חוזר, הפכו ההקנטות למריבות, הוויכוחים למלחמות והפער התחיל לחלחל ויצר פצע פתוח, שאי-אפשר להעלים עם חוסם עורקים.
כשהשתחרר יצאו יחד לטיול של אחרי הצבא לדרום אמריקה, מתפרקים ומתפקרים וגם שם רבים בלי סוף והוא הבין בשלב מסויים שהוא תקוע בדרום אמריקה עם סטודנטית מהטכניון שלא רוצה לעשות את הטרק כי היא שמעה שמסוכן פה ולא רוצה לאכול כי לא מספיק נקי, אז החליט שכשחוזרים לארץ די, קאפיש על הקשר הלא-קשור שהוא חי בו.
וכשחזרו ישירות לטכניון, היא שנה שלישית, הוא שנה ראשונה, הוא מחשבים, היא ביולוגיה – עברו לגור יחד בדירת חדר וחצי בקרית אתא, נושמים יחד את אותו אוויר הרים צלול כסולר ויודעים שיעברו את הקושי הכלכלי שהגיע בתקופת הלימודים, את המריבות והלילות שבהם היא מול טלוויזיה או ספר והוא לא מוצא את עצמו ויוצא לרוץ לבד בשתיים בלילה, עד שהגוף כלה ונוזלים ממנו כוחותיו להיות צודק.
ואז, דווקא כשהתקבל למאטריקס כמתכנת, בנוסף לעבודות כמדריך פסיכומטרי ועלמה אף היא מצאה עבודה זמנית בחברת תרופות ביקנעם, ודווקא אחרי שעברו למאה עשרים מטר רבוע ברחוב דרך הים והמלה חתונה החלה להתרוצץ בין המטבח לחדר השינה ונתקעה לעתים במזווה ובשירותים, מחפשת את עצמה ואותו, דווקא אז משהו התרוקן.
נעה
היום קראתי בספר החינוך שיש מצווה לכתוב ספר תורה, שכל אדם מחויב לכתוב ספר תורה במהלך חייו. אז חשבתי וחשבתי, איך אני כותבת ספר תורה בעצמי, ולמה בכלל צריך כל כך הרבה ספרי תורה. שאלתי את הרב אריה והוא נתן לי הסבר מורכב על אורות וכלים מכתבי האר"י, הבנתי ממנו שכל אדם שנולד לעולם הזה מקבל דף לבן ואותיות והוא צריך ללמוד איך למקם את האותיות על הדף הלבן, זה כל התיקון של האדם בעולם, כי למשל הוא יכול לכתוב על הדף של חייו פשע או שפע, אותן האותיות, יחי ההבדל. אז החלטתי להשיל מעצמי קילוגרמים של שתיקה, לשחרר, להוציא מהלב ולשפוך החוצה, כי אם לא על הדף אז שוב אדרדר, אני מאמינה.
אתה מסכים להיות איש הסוד שלי? זה שכותבים לו ולא קורא? האמת היא שאין שאלה, נבחרת בעל כורחך, אמא הדסה לא מדמיינת כמה מורכבויות יש לבת הקטנה שלה, עלק קטנה, אבא בנימין הוא מהדתיים של פעם. הרב אריה חייב לחשוב שאני טובה ליהודים ויש את תומר, שהוא רוב הבעיה. ואתה.
אז הנה הסוד הראשון שאני חייבת להוציא החוצה – בעוד חודש פחות או יותר, כששנת האבל על מותו של יהושוע, אביו של תומר, תסתיים – הוא יציע לי נישואין.
הוא לא אמר כלום כמובן, רוצה להפתיע, אבל אני חייבת לדעת הכול. אז גיליתי.
הכרנו כאן, לפני שמונה חודשים, כשהגעתי לבית חב"ד. בכל בית כזה ברחבי העולם יש זוג נשוי, הם השליחים של הרבי, עולים ומשתקעים פה כדי להיות כתובת לישראלים ומתחת לפני השטח, לנסות להחזיר אותם לשורשים של עם ישראל או במילים פחות עדינות – בתשובה. ככה זה.
כאן, בדרמקוט, הרב אריה והרבנית חנה-לאה הם השליחים.
תומר גדול ממני בשנתיים, הוא דתי מבית שהתחזק והתחרד, קיצוני–קטן, ככה אני קוראת לו, החליט שבית חב"ד בדרמקוט הוא השליחות שלו בחיים עוד לפני שהוא מתחתן וממש נוסע עם אשתו לחור חדש שחב"ד משתלטים עליו.
הוא יפיוף, הכלאה מוצלחת בין אמא ממרוקו לאבא אשכנזי. בשבעה של אבא שלו הגיעו אליהם הביתה חב"דניקים והפכו אותו מיהודי בינוני לשליח השם, כך הוא אומר. מאז הוא כאן, עוזר ומסייע בכל מה שנדרש, יס-מן של הרבנית, כולבויניק של הרב. בעצם, לא יפה להגיד ככה, כי זה בדיוק גם התפקיד שלי. שליחותו מתבטאת בזמן האחרון בעיקר בלעצבן אותי בלי הרף עם הקיצוניות שלו, אבל – קשה לי להסביר – יש לו כוח עליי, אולי זו הכריזמה של מי שחושב שהוא יודע הכל עושה לי את זה, לא יודעת, אולי הידע שלו בתורה. הוא יכול במשפט אחד, ברעיון בודד, לסתור ולחזק בציטוט מפרקי אבות, ציטוט מהמדרש, פשט והלכה לסיכום. היו תקופות עמוסות מטיילים שפתחנו יותר מקורס אחד והרב אריה העביר אליו את הקורס השני. כשהוא מרצה, העיניים הכחולות שלו תופסות את האנשים בחדר, אפילו סטלנים מרוכזים בדוגמאות שלו, והוא ילד בן עשרים ושתיים. ואני? כל האיברים שלי מהופנטים ממנו כשהוא מספר על קמצא ובר קמצא. אוף איתו.
שלחתי אל אמא שלי תמונה שלו מהצבא, עומד עם החבר'ה, בקושי רואים שהנעליים אדומות מרוב אבק, בייניש לתלפיות, אמא שלי מכנה אותו צדיק-חתיך-כריזמטי ובשיחות הטלפון שלנו היא שואלת, מה שלום החתן שלי? אתה מבין? איך אני יכולה לספר לה? היא חיתנה אותנו בלי להכיר אותו. עד רעננה הכריזמה שלו מגיעה.
ואני, קטנטונת, בסך הכול רוצה להתחבט לי בלי יסורי מצפון, אבל אני יודעת, מכבש עשרים טון מתעתד להדק את השיקולים הפרטיים שלי. חכמינו זכרונם לברכה עומדים בהיכון, אמא שלו, ההורים שלי, חברות שלי, הרב והרבנית, ואם צריך יצרפו גם את המורות שלי באולפנא ובבר אילן כדי לחברת אותי להיות זוגית, אתו, ויפה שעה אחת אתמול. דתיים לא אוהבים להתלבט.
הוא רווק, היא רווקה, בום טראח זבנג וגמרנו.
אז בעוד חודש הוא נוסע לישראל לחזק את אמא שלו, זו הסיבה הרשמית, סיום שנה של אבל, ביני לביני אני יודעת שהוא הולך לקנות טבעת אירוסין.
בא לי לצעוק עליו שיחזר אחריי קצת, מה יש, יום שלם אתה רובץ על הגמרא והיא פתאום תנחת עליך, הכלה? שלא יסתובב בהרגשה שה"כן" שלי מובן מאליו.
ולפעמים אני אומרת לעצמי, די להתיילד, כמו נערה מתלהבת מעצמה, הרי עמוק בפנים כבר החלטת, לא?
אייכה | משה שרון 